פסיכולוג בחנות ספרים

זהו סיפור על מפגש עם כמה אנשים, שכל אחד מהם הוא חלק בי, וכולם ביחד אני.

המפגש היה לא צפוי, ומאותו יום והלאה, נפגשתי עמם עוד כמה וכמה פעמים, ובכל פעם, היה משהו מפתיע מחדש, ומעולם לא ידעתי כיצד יגמר, ובקושי כיצד יתחיל.

ואיך הראשון התחיל? בשעת צהריים של שבת.

אני שוכב על המיטה, מנוחת צהריים, לא משנה כמה ישנים בשבת, בצהריים יש את הנמנום הזה, שלאט לאט מקלף ממני הגנות, עד שאני מגיע לשלב סוגסטיבי שכזה, שהוא שינה? עירות? לא ברור. האם אני חושב בעצמי ומדמיין דברים או שמא הם באים אלי בחלום – שזה במקום מסויים אותו הדבר, אלא עם פחות הכוונה מודעת שלי.

אינספור שבילים, ויציאה, רושם בתוך יומן מסע

ואני נמצא בלובי של חדר, לעברי צועד בחור, אשר חזותו החיצונית זהה לי לחלוטין, אולם בעיניו מבט שכזה, שגורם לי לקנא, מבט של השלמה, של רוגע, מבט של אדם בוגר ושלם עם כל חלקיו, לא מסוכסך עם עצמו, ללא קונפליקטים לא פתורים, בקיצור, אני, כפי שהייתי רוצה להיות. הבחור, נקרא לו ישי, מביט בי ובמבט השואל/מקנא שלי ואומר:

'שלום יושי, הגעת למקום הנכון, אני אכן אתה, אבל אחרי תהליך השלמה. במסדרון שלפניך יש דלתות, ובכל דלת חדר ובו אחד מהצדדים שלך, אתה יכול ללכת, לפתוח דלת, ולדבר עם הדמות ששם, אתה יכול לומר מה שאתה רוצה, לשאול מה שאתה רוצה, והתשובות שתקבל יהיו הכי אמיתיות שיש. אני יודע שאתה חושב בראש על דמות ספציפית, אבל דע לך שיש כאן הרבה דמויות, וכדאי לך לדבר עם כולן, יש להן מה להגיד לך גם כן, כולם כאן מצפים לבואך, אתה מוזמן להתחיל'

הוא חייך חיוך טומן סוד, והלך לו.

הבטתי למסדרון. לאן לפנות?

עד כה כשחשבתי על תת המודע שלי, חילקתי אותו לשני חלקים, הגברי, השכל, התכנון, הסופר אגו, לעומת הנשי, הרגשי, הספונטני, האיד. הסכסוך הגדול בתוכי הוא בין שניהם, והעולם הפנימי היומיומי שלי רצוף בקרבות קטנים בהם פעם זה מנצח ופעם זו מנצחת. תמיד ידעתי שחלוקה דיכוטומית כזו פוגעת בי, והיא גם אולי לא נכונה, אבל היא עזרה לי בנקודת המבט שלי על העולם, ודברים הסתדרו בתוכה יפה. אתה רוצה לבכות – זה נשי, להדחיק בבקשה. אתה מעוניין לשלוט בחומר לימודים – יופי, שליטה זה גברי. ראית סרט אקשן ונהנית כמו ילד קטן – טוב, ילד זה גבר. ראית קומדיה רומנטית והזדהית עם הדמויות – צקצק, זה לא כל כך מקובל. וכן הלאה על רבבי רבבות דברים.

אז זה מתבקש, ללכת לצד הנשי, לדבר איתו/איתה, ללבן דברים, לשאול שאלות שאני כל כך רוצה לדעת את התשובה עליהן. אבל, רגע, יש כאן הרבה דלתות, מה מסתתר מאחוריהן?

חשוב לי להבהיר כאן משהו, כשפתחתי את הדלת הראשונה, ידעתי במובן מסויים מי יהיה שם, אבל באמת שלא ידעתי מה יאמר בינינו, השיחה 'הומצאה' במהלך המפגש הזה, וכך היה בכל המפגשים כולם – זהו האלמנט החשוב ביותר במסע הזה, שבאמת לא ידעתי לאן הוא הולך.

הילד

פתחתי דלת, הילד הקטן (גיל 10-11 אולי) שיחק שם עם איזה חפץ שלא הבנתי מה הוא. הוא לא שם לב אלי. סגרתי את הדלת מאחורי והבטתי בחדר. היו הרבה משחקים, צעצועים, כולם מפוזרים במין אי סדר חינני סביבו.

'שלום' אמרתי בהיסוס

הוא הביט בי. בבירור היה נלהב ממשהו, 'תראה', הוא החל, 'הרובוטריק הזה יכול להפוך גם לרכב וגם לרובה, ולחזור להיות רובוטריק'

חייכתי לעצמי, מה כבר אני יכול ללמוד מילד קטן שמתלהב מצעצועים שהופכים לצעצועים אחרים?

הוא המשיך לדבר, כאילו לעצמו. 'יש לי כאן ליד את הבנין לגו שצריך לבנות, אבל אני לוקח את חלקי הלגו ואני בונה מהם משהו אחר, יותר טוב. וגם יש את זה', הוא החזיק חפץ שממש לא הבנתי מה הוא, 'שאני עוד לא יודע מה הוא עושה, אבל זה יהיה כיף לגלות עוד מעט, אני רק יסיים עם הרובוטריק'. והוא זרק את הצעצוע שהחזיק, ורץ לפינת החדר לקחת משהו אחר.

החלטתי לצאת מהחדר, אחרי הכול, דיבור איתו לא יעזור לי. אבל מה, כל כולו התלהבות, ברק בעיניים. וזה אני? כשאני מביט במראה אין לי ברק, ואם היה הוא התעמעם עם הזמן. הילד הזה, כלומר, הצד הילדי שבי, אוהב צעצועים, אוהב לפרק ולהרכיב בהנאה חסרת מעצורים, זה נפלא. אבל הוא לא מצליח להתמיד במשהו אחד, הוא עובר באותה התלהבות מצעצוע לצעצוע, כשזה כל עולמו, הוא לא שם לב לעולם סביבו כשהוא שם, בעולם המשחקים שלו, הוא מנותק.

ואני עכשיו, חשבתי, גם אני מתנתק כמו ילד לעולם אחר לפעמים, וגם הייתי רוצה לשחזר את ההתלהבות הזו שהיתה לי פעם מכל מיני דברים. אבל בכל פעם שאני מתלהב ממשהו, אני צריך להביט היטב מסביב לוודא שאין מישהו שיצנן את ההתלהבות שלי במבט מצמית של ציניות או סתם יאוש שקט מהחיים. וגם להביט פנימה ולראות שלא אחד הצדדים היותר שמרניים שלי לא פשוט יגיד לי להפסיק עם השטויות.

המשכתי ללכת לאורך המסדרון, והחלטתי ללכת על אקראיות, אני אפתח את הדלת הזו...

המספיקן

זה היה חדר, שהתיאור המדוייק ביותר שלו הוא כשל רואה חשבון. ערימות דפים מסודרות מסביב, ואדם רוכן על שולחן ורושם משהו בסבלנות.

'שלום', קראתי

'עוד חצי דקה אני איתך', הוא אמר בלי להסיט את ראשו. 'או קי, סיימתי', הוא סימן משהו נוסף על דף אחר וסובב את הכסא לעברי.

'שלום, חיכיתי שתבוא. בוא ניגש לעניין, אתה מכיר אותי היטב. אני זה שבזכותו אתה בתואר שני, הצלחת בתואר ראשון לא רע, אתה מצליח לשלב הרבה דברים בחיים העמוסים שלך, אני קובע סדרי עדיפויות, ואני זה שמספיק דברים בזמן. אגב, איך הקלנדר של גוגל, עושה לך את זה לגמרי, לא?'

'האמת שכן', חייכתי, 'בעיקר הצבעים, נוח להפליא'

'כן, כן. כל הזמן צריך להספיק דברים, לעשות דברים, אז יש עוד רשימה ועוד רשימה, והופה, עושים, מסמנים וי, עוד משהו, מסמנים וי, רק ככה אפשר לפנות זמן לדברים החשובים יותר, אחרי שעושים את הדברים הקטנים שתוקעים לך מקל בגלגלים. ואני יודע מה אתה חושב, כמובן, זה מתבקש. אתה אומר, אנשים אומרים, די, צריך להיות רגוע, צריך לקחת את החיים באיזי, לא צריך להיות לחוץ מדי, יהיה בסדר, הדברים יסתדרו בסוף. אבל, הי, על מי הם עובדים, דברים לא 'מסתדרים' מעצמם'.

הוא עיקם את אפו למבט של בוז, 'בזכות זה שאני מצליח לסדר את כל המטלות באופן נורמלי, ולקחת את העניינים לידיים, לתקתק, אז אתה מסתדר. אני יודע את מקומי, לפנות את האבנים מהשביל, ואם יש הרבה אבנים, אז לא בוהים בהם, אלא מתחילים לפנות, ככה, אחת ועוד אחת ועוד אחת. תשמע, יושי, יש לך יכולת התמדה לא רעה, אל תהרוס אותה, אל תיתן לאותם צדדים שלך שקוראים לך לשחרר, להשתלט עליך. אני לא אומר תחיה בתוך רשימות של דברים ותדאג ותהיה לחוץ, אלא אל תשכח שמה שמפריד בינך לבין אדם שלא מצליח בחיים זה שאתה קובע לעצמך יעדים וגם עומד בהם, וזה בזכות עקשנות ובזכות דחיית סיפוקים. אתה קוצר את ההצלחה של זה'

הוא סידר את משקפיו על אפו, ושב לכתוב משהו. 'לך לדלת ממול', אמר, 'יש שם בחור טוב, יש לנו קצת חילוקי דעות, אבל הוא בסדר גמור'

סגרתי את הדלת ועשיתי כעצתו.

את המשך המסע, אספר בפוסט הבא.