בשביל לכתוב את הפוסט הזה הייתי צריך להיות במצב רוח מאוד ספציפי, שנבנה לו לאט לאט בימים האחרונים.הכול התחיל כשהייתי צריך, היינו צריכים, חופש. תחושת רווחה, שקט, שלווה, לא לתכנן, לא צריך. אבל אין כסף ואין זמן, בסוף בעזרתם של המשפחה שלי (אוטו עם דלק) ושלה (אוהל, גזיה, מקום) נסענו לחוף דור-הבונים - מפרצי ים שכוחים, נקיים, כאילו לא היו בהם מעולם, מסלול יפה, והרבה שקט - זה עזר. בטיול אמנם היה קטע שלא הצלחנו לבנות את האוהל, וזה כבר עבר לקטגורית 'סיפורים משעשעים/מביכים מטיולים' ולא כאן מקומו.
הטיול נגמר ביום שישי, שבת עשינו אצל ההורים, גם שם היה שקט. למעשה, מבחינת עבודה, זה אומר שלא עבדתי חמישי, אבל בעצם גם לא עבדתי ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי הזה, וגם לא אעבוד ביום ראשון - מין חופש ארוך מעבודה. אבל השבוע היה בגלל מילואים.
יוצא לי לעשות ממש הרבה ימי מילואים, וטוב לי עם זה, אני מרגיש שאני תורם מזמני למדינה מחד, מאידך, אני נאבק בשדים ישנים וכל פעם מצליח קצת יותר (וגם נזכר שוב מה מעיר אותם מריבצם). הפעם זה היה בבסיס בצפון הארץ, ליד ראש פינה, והנסיעה הלוך חזור, כמו גם הנסיעה מהבסיס לבית החייל שם ישנו (יתרונות הג'ובניק) עם הנופים המדהימים של הארץ הזאת, גם זה השקיט אותי מעט. אני ממש אוהב את הארץ הזו, ומתכנן לטייל בה הרבה. לשמחתי, אשתי בהחלט בקטע.
חזרתי אתמול אחרי הצהריים, ואחרי שעתיים בבית, נפלה עלי תרדמה ארוכה מאוד. ישנתי 14 שעות רצופות. וכתמיד, השעות היו מלאות בחלומות למיניהם, בהתחלה היה ערבוב של אירועים מהצבא ושל נופי הארץ שכה נחרטו בזכרוני, בהמשך הלילה זה עבר לדברים ישנים ששכחתי, כמו הלימודים, וידידה שלי שהתאבדה להפתעת כולם, ולקראת הסוף חלומות מיותרים יותר, שמושכים אותי אליהם כמו קורי עכביש.
כשהתעוררתי, ואחרי שאשתי הלכה לעבודה, מצאתי את עצמי מבין שאני קצת יותר נקי. השינה הארוכה הטובה והנדירה, המילואים בצפון, הטיול לחוף, וההפסקה הארוכה מהעבודה - כולם עשו את השטיפה שלהם על הראש שלי, וכל גל שמגיע מזכיר לי לנסות ולשמור על השלווה ועל הרוגע האלו, שלמעשה הם ממש מאפיינים אותי כלפי חוץ, אבל עכשיו גם יותר כלפי פנים.
אבל ברגע שהשלווה מצאה לה את מקומה, הגלים בתוכי רגעו ושקטו, מלחכים באיטיות את החוף ללא קצף, אי שם שחף קורא, דממה בראשיתית, זה היה הזמן לשדים לקפוץ מהמים ולערבב את הכול.
אז במקום לשקוע בבהיה באינטרנט (שמחליפה את הלימוד למבחן שיש ביום ראשון), או בהליכה סביב עצמי, או בעוד כוס קפה, ניגשתי לכתוב את החלק האחרון של החוויה שקרתה וקורית לי בכל פעם שאני גולש לאותו מקום לא מקום, של התת מודע המודע שלי, אז איפה הייתי. כן...
והוא לפני סיום
אני יודע מה יש בדלת האחת, אבל מה יש באחרת?
זו דלת מול דלת. בדלת שהשארתי לסוף יש את הצד הנשי שלי, ובדלת הזו מה? לפתע הבנתי
כמובן, הרי זה ברור. דלת מול דלת.
פתחתי אותה. מולי עמד אני, קצת יותר רחב ושרירי, מבצע פעולת ניסור מורכבת באיזו חתיכת עץ, קצת קלישאתי.
הוא הביט בי, מחה זיעה ממצחו ואמר לי:
'אתה כל הזמן חושב על הדלת האחרונה, על הרוך, על העדינות, על השחרור מהכול, על מין רגש טהור ללא שכל, אבל יש לי משהו לומר לך. אני הצד הגברי שלך, ואני סטרואטיפי בדיוק כמו שהצד הנשי, אתה משליך לכאן את מה שאתה לא משליך לשם'
הרגשתי תחושת אשמה, אבל למרות הכול היה בו משהו כל כך, איך לומר, פשוט?
הוא המשיך, 'אני אגיד לך מה זה להיות גבר, את מה אתה שוכח כל הזמן. המשיכה שלך לצד השני היא מובנת, לאור כל מה שזרקת שם, אבל יש כאן דברים טובים, שחסרים לך, דברים ששכחת. אני לא מתכוון שאתה צריך לעשות פוזות, להיות גס, אטום רגשית, ראש בקיר, מסוגל לחשוב על דבר אחד, מוכוון מטרה - זה לא אמיתי, ואתה מחפש אמת'
השתוקקתי לשמוע למה הוא מתכוון, מה אני שוכח ששייך לחלק הגברי? מה אני מפספס?
'להיות גבר פירושו להתגבר, להיות גיבור, זה לא סתם אותן אותיות. הכוונה לכבוש דברים, לכבוש יצרים, לכבוש רצונות, לדעת לשים את עצמך בצד ולתת למישהו אחר. לתת ממקום פשוט, מקום שלא חושב הרבה ומסתבך, וגם שלא מנסה להבין מה הוא מרגיש, מקום עמוק יותר. להיות גבר זה לעשות את הדברים הפשוטים והבסיסיים באופן טבעי, ולא להתנצל על זה. זה אומר שכשאתה אוכל אתה בהחלט יכול לעשות את זה ב3 דקות, וזה אומר שכשמישהו צריך עזרה אתה ניגש מיד, זה אומר שכשבתוכך יש קריאה ליציאה מהמסגרת אז אתה דווקא לא מקשיב לה וכובש אותה, כיבוש זו לא מילה גסה, זו מילה טהורה של כוח, של אנרגיה. זה אומר להשקיע בעצמך לא מתוך מקום של טיפוח אלא כי צריך, צריך לעשות כושר, צריך לאכול טוב, צריך לישון מספיק, וכשצריך אתה עושה'
הוא נשמע קצת מיואש לרגע
'אתה אדם חושב, אתה אוהב להעמיק, זה בסדר גמור. אבל חסר בך קצת יותר הצד שפועל. אתה יכול ללמוד 10 ספרים על משמעות התפילה, אבל בבוקר אין לך כוח לקום - זה בדיוק זה. אם צריך להתפלל - אתה קם ומתפלל, וכשקשה לך באותו רגע אתה לא מקשיב לגוף שלך לשתי דקות, שוטף פנים, מתמתח, מתמקד במשימה, והנה, אתה ער. לשרוד את שתי הדקות הראשונות - לנצח את הקושי, זה אומר להתגבר. איזהו גיבור? הכובש את יצרו - בן זומא היה אדם חכם שידע להביט לנקודה הכי אמיתית של דברים'
למרות הדיבור המעט מונוטוני שלו, הוא ממש הפיח בי השראה, וגם הבנה, שיש כאן דברים כל כך נכונים שאני פשוט צריך לזכור את זה, לשנן את זה, לעשות את זה יותר.
הודתי לו וסגרתי את הדלת, רגע לפני הוא אמר לי
'ולא צריך לתת לה כל כך הרבה מקום'
שיערתי שהוא התכוון אל הצד הנשי שלי, שבאתי לפגוש. אבל הפעם ממקום קצת יותר בטוח.
רוב הזמן את אתי, ואני מכותר בך
לפני שפתחתי את הדלת חשבתי. מה בראש הבינארי שלי שמתי לאורך השנים במקום שהכותרת שנתתי לו היתה: נשי? שמתי שם רוגע, רכות, שמחה, בכי, כל רגשות בעלי עוצמה, חן, שחרור, אכפתיות. נשמע כמו אחלה מקום, לא? בטח יהיה נחמד כאן.
כמה שטעיתי.
הושטתי יד לידית, כאן סוף המסע, פתחתי.
קול גבוה צעק עלי.
'למה אתה משליך עלי הכול? זה נראה לך הגיוני להיות כל כך הרבה דברים? זה נראה לך שדמות אחת יכולה להכיל את כל הרגשות בעולם? אתה חושב שלהיות הכי משוחרר מלחצים זה טוב? זה דווקא מלחיץ! אני דמות לא אמיתית, מעוותת, מופרכת מיסודה. שנינו סובלים בגללך!'
מצמצתי בעיניים והבטתי בה.
קצת מוזר להביט בגרסה נשית של עצמך שאתה המצאת בתוך הראש שלך. מה שהכי הפתיע אותי זה שהיא היתה נמוכה למדי, ושהשער שלה שטני, הייתי בטוח ששחור זה הקטע שלי. במקום לענות לה הבטתי בחדר. בלעתי את תחושת הקבס האוטומטית לגבי חדר הבנות הזה. הרבה ורוד, הרבה קומדיות רומנטיות על המדף ותמונות עם מסגרות עגולות עם כוכבים. שום דבר לא מושך אותי בזה, אולי מלבד הקומדיות, בעצם.
היא הסתובבה בחדר בעצבנות והביטה בי
'מה את רוצה?', הגבתי, 'אני רוצה להיות אדם טוב יותר, ולהיות טוב זה להיות רגיש, מרגיש, רגשן, הכול אותו דבר, להיות קשוב לאחרים, לשמוח יותר, וגם לבכות לעיתים יותר קרובות. זה קשה, אני רוצה להיות אמיתי עם מי שאני, אבל מי שאני, זה אדם רגיש יותר ממש שהסביבה שלי היתה יכולה לקבל במהלך השנים, בטח לא כבן בין שלוש בנות, אז הדחקתי!'
היא המשיכה אותי
'והדחקת והדחקת. וזה פתר משהו? ממש לא. זה נעשה גרוע יותר. עכשיו המבט שלך על העולם נהיה במשקפיים שכאלו, שצד אחד גבר וצד אחד נשי. ואתה יודע מה הכי גרוע בכל הסיפור הזה?'
אני ידעתי, בוודאי, זה העניין האמיתי כאן
'מה שגרוע' הקול שלה נסדק מעט, 'זה שביותר מדי פעמים במהלך החיים הצעירים ובעיקר הבוגרים שלך, כאשר היה בך באמת רצון להביע איזה רגש באופן נלהב מהרגיל, שפתאום שמחת מאוד ממשהו, כשהתרגשת מאיזה סרט או ספר, אז במקום להביע את זה ולספוג את הבוז של הסביבה - שאגב, לא היה ממש בוז, כי כשעשית את זה, אז קיבלת פידבקים חיוביים, אמנם בעיקר מנשים, אבל לא רק. במקום להביע אתה א) מרגיש אשם ורע עם עצמך. ב) שם את זה בתוך תיבה שעליה כתוב - לא אני. ואני התוצאה של התיבה הזו. אתה יודע, לכל אדם יש הרבה מאוד מימדים, ובתוכם גם מימד שניתן לקרוא לו נשי, תקרא קצת יונג ותיזכר, אבל אני הפכתי ממה שאמור להיות דמות צדדית שמספקת מדי פעם נקודת מבט שונה על העולם, לדמות מרכזית, מרכזית מדי! אתה זוכר למה זה הוביל?'
זכרתי למה זה הוביל, זה הוביל לחוסר בטחון בעצמי, להוצאת קוצים ציניים כלפי חוץ. אני זוכר את הביטוי הקיצוני בצבא, כשרק אחרי בקבוק יין פטישים בשבתות הרשיתי לעצמי להיות מי שאני באמת בלי המסכות, ואיך כולם היו מופתעים מזה כל כך, אבל לטובה. ואיך הם היו מאוכזבים כשבשבוע שאחרי כן המשכתי לעקוץ ולהסתגר. איך הרשיתי לעצמי פעם אחת ללכת עד הסוף עם התחושות, עם עליסה, והייתי מאוהב, ולא הסתרתי את זה, וכמה עמוק נפלתי כשהיא זרקה אותי, כל כך הרבה עצב היה בי באותה תקופה, שלא ידעתי שיש, ולא הגבתי טוב בכלל
'מה אני יכול לעשות כשכל כך עצוב לי? כשהייאוש אוכל אותי? אין לי כלים להכיל את זה! אני חייב להדחיק!' קראתי לעברה
'אתה יכול להכיל את זה', העיניים שלה ברקו, 'בשביל להכיל אתה צריך להיות כלי, כלי שלם, כלי שמורכב מכמה חלקים שמתחברים ביחד. ההכרה שלך בכל החלקים היא הדבק שלהם'
הרגשתי מבויש. הרי זה מה שכל כך מעסיק אותי בשנים האחרונות, איך להיות שלם יותר עם מי שאני, כל המסע הזה הוא בדיוק למטרה הזו - להצליח להביט פנימה, ואחרי כן להביט החוצה, לא בבושה, וגם לא בגאווה, אלא בהשלמה. כמו אדם זקן שמביט על חייו הארוכים ומחייך לפני מותו בשיבה טובה.
'אני לא מצליח לנגן כמו פעם' נזכרתי בקול
'זה קשור', היא אמרה, 'ככל שהזמן עובר ולא טיפלת בעצמך, התיאום בין הראש, ללב, לידיים, כבר לא עובר חלק. אתה יכול להשלות פה ושם, אבל בנגינה זה יוצא מיד'
יצאתי מהחדר כשאני מבין שיש לי הרבה מאוד על מה לחשוב עליו, אבל הפעם, גם יש לי כיוון יותר ברור, ואם אני לא בטוח, אם אני מרגיש קצת למטה, או למעלה, או באמצע, אני יכול לעצום עיניים, לחפש את המסדרון, לבחור דלת, ולשאול. לפעמים לקבל תשובה שכבר ידעתי, אבל יש פעמים שהמענה שאני מקבל מפתיע אותי כל כך, וממלא אותי שמחה והכרת תודה שהתשובות לשאלות שלי נמצאות דווקא בתוכי.
בטרם חזרתי למודעות הלכתי לעבר הבחור שקיבל את פני בפתיחת המסע, לחצתי לו את היד, והבטתי בפניו וידעתי - החיוך שלנו היה זהה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
