פסיכולוג בחנות ספרים

כן, פוסט על מוות, עוד אחד.

כל החיים אנחנו חיים תוך התמקדות בהסטת תשומת הלב מהעובדה הכואבת והברורה שאנחנו מתקרבים למוות בכל צעד, שאנחנו יכולים בכל רגע פשוט להיעלם. מאחר ומצד האמת, אין דרך להבין את החידלון הזה ששמו מוות, אז אנחנו לא מנסים ממש.

יש גוף מחקר פסיכולוגי גדול בנושא בולטות מוות. משמעות המונח היא מה שקורה לאדם כאשר הוא חושב על מותו האישי. דבר שיכול לקרות אם הוא נתקל במוות של מישהו, אם הוא הולך לבית קברות, אם הוא רואה גולגולת על חולצה, או קורא על אדם בגילו שמת מתאונה אקראית. מה יש למחקר הפסיכולוגי לומר על כל זה? 

אדם שחווה בולטות מוות מגיב באופן מאוד מיוחד - הוא מחפש להיאחז במשהו שיגרום לו לא לחשוב שהוא מת, אבל מאחר והוא בהחלט בדרך למות, זה די קשה, אז הוא נאחז בדברים שנראים לו גדולים ממנו, נצחיים, שהוא קשור אליהם ואם הם ישרדו, אז גם במובן מסוים הוא ישרוד, יחיה לנצח, דרכם. לדוגמא, התרבות והחברה ממנה הוא בא - הוא יהיה קנאי להם הרבה יותר, יטה לשנוא זרים, להרחיק את כל מי שסוטה מהנורמה.

מחקר לדוגמא - שופטים בבית משפט אחרי בולטות מוות (שבמחקרים פועלת על ידי שמבקשים ממנו לכתוב כמה שורות על מה יקרה לו ואיך הוא ירגיש כשהוא ימות) נוטים לתת קנס גבוה הרבה מעבר למומלץ בחוק לאנשים שנחשבים בשוליים של החברה. 

אתם מכירים את זה בעצמכם, איך במלחמה, אחרי ששמעתם על חייל שמת, והי, הוא ממש נראה כמוכם, כמו חבר שלכם, אז פתאום אתם יותר רוצים לכסח לכל הערבים את הצורה.

פה בארץ יש לנו בולטות מוות ממש בכל מקום, יש כאן שפה של שכול, של אובדנות, של זכרון. 

ובאמת שאי אפשר להחזיק את תחושת המוות הרבה בפנים. אני מקשיב בפוסט הזה לשני אלבומים של לו ריד שהזכרתי בעבר - קסם ואובדן, וברלין. שניהם מדכאים, כבדים, מילים חודרות, לא מוותרות, הכי אמת שאפשר, הכי להסתכל במציאות בלבן שבעיניים, ולמוות בשחור, להישיר מבט מתריס ומיואש בו זמנית. אי אפשר לשמוע אלבומים כאלו יותר מדי, ואני שומע אותם אולי פעם בשנה, וזה מספיק לי לכל השנה.

שירה, הידידה מהלימודים, לפני חודש, עברה דברים קשים רבים בחייה, ובייחוד בחצי שנה האחרונה. היא היתה מותשת רגשית ונפשית, משהו משך אותה למטה, למטה. היא כתבה מכתב, לקחה כדור שינה, ולקחה עוד כדור שינה, ועוד אחד, ועוד, והלכה לישון. 

כולם הופתעו, גם אני, היא היתה אדם שמח, אופטימי, עם כוחות חיים מופלאים, מתנדבת לכל דבר, עוזרת לכל מי שמבקש. בקיצור, מחלקת אהבה לכל עבר, אבל לא מצליחה למלא את החור שיש לה בפנים, לא משנה כמה היא מנסה, וכמה מסביב מנסים. 

כששמעתי על ההתאבדות שלה, היתה בי קצת טינה, אולי אשמה כלפיה - איך ויתרת? למה לא המשכת? למה לא הסתכלת סביב וראית את מיליון הסיבות לחיות? למה?? אבל בעצם כל אלו מופנים לא כלפיה, אלא כלפי, למה אני לא חי את החיים בעוצמה, למה לפעמים אין לי כוח לכלום, ואני קצת מיואש, ופתאום אני חושב שזה רק עניין של כמות, ולא איכות, מכאן ועד לחוסר רצון לחיות, או להיות.

לפני חמישה שבועות אירחנו לשבת את ידידה שלי וחברה קרובה של אישתי (למעשה - השדכנית שלנו), עם בעלה. אמא שלה היתה בבית חולים לא רחוק משם, גוססת מסרטן. במחלה שלה, לאורך הזמן, היו קטעי גאות ושפל, זה היה מרגעי השפל היותר גדולים.

במהלך השבת עשינו מאמץ להיות עד כמה שאפשר קלילים, לדבר על דברים רגילים, לנסות להפוך את השבת לאיזה אי מנותק מהחוויה שבחוץ. אני לא יודע אם זה עבד, אבל במוצאי שבת הם כבר רצו לבית חולים. כל רגע לידה במיטה, היא אמרה, יכול להיות האחרון, והיא לא רוצה להפסיד את הרגע האחרון. שהיה שבוע לאחר מכן.

אני לא יודע כמה דליים של דמעות היא כבר הזילה מאז, כשהיא מנסה לישון בחדר ואמא שלה בחדר ליד, כשאמא שלה בבית חולים מקבלת עירוי, נפגשת עם עוד רופא, עוברת עוד ניתוח. 

היא טיפוס שמאוד נזהר לדאוג שלאנשים סביבה יהיה נוח, שלא יהיו נבוכים מאיזו סיבה, ויש לה את הפרטיות שלה, כבת יחידה. אני רק יכול לדמיין איך הבית של הוריה, בו היו שלושה אנשים בעבר, הפך לבית של אדם אחד בתוך חצי שנה. היא התחתנה, אמא שלה נפטרה. ואבא שלה אולי הולך לו בבית, בדממת המוות שיש שם, מתישהו מתיישב על כסא ומתייפח, הולך קצת יותר כפוף, המשא כבד.

בשבעה היא לא הראתה כלפי חוץ את הכאב שחשה בפנים. לפעמים בשבעה אתה ממש מצפה שמישהו יפרוץ בבכי, אבל משום מה זה לא קורה, או שיש שקט, לפעמים יותר מדי - פתאום המוות מחלחל באוויר, אז שמדברים על דברים רגילים, העיקר לדבר ולהפיג אותו.

מחר השלושים, היא רוצה להגיד משהו שם, אבל לא מצליחה להביא את עצמה לכתוב, די מובן. מה אומרים? מה כותבים? אני נזכר בהלוויה של שירה, היו שם אנשים שדיברו יפה, הזכירו דברים טובים עליה, אבל מי שבאמת ריגש זה מי שעמד בדוכן והקול שלו קצת נשנק, והוא אמר שהוא לא יודע מה לומר, ואז דיבר קצת מהלב.

עשיתי מאמץ רב לא לקרוא שום עיתון או כתבה על מותו של אסף רמון, בגלל שבבוקר שמעתי בתכנית הרדיו של ידידיה מאיר בבוקר איך הוא מקריא קטע יפהפה מאחד העיתונים, שבאמת נגע בי בפנים, והזלתי דמעה. לא רציתי שזה יהפוך לעוד אירוע שכולם רוצים רק לדעת מה קרה ואיך זה קרה ומי אשם, ומי דיבר בהלוויה, ומי בא לנחם - לא רוצה מידע. הסיפור הזה נורא וכואב, וצריך להיות אנושי ופשוט לכאוב.

There is a bit of magic in every thing, and there is some lost to even things out...