משום מקום יצא פתאום שאני ואשתי בבית, שנינו אמורים לשבת על העבודות שלנו, אני על התיזה והיא על העבודה האחרונה של התואר, אבל קצת דוחים את זה עוד שעה שעתיים.
אז פתאום אחז בי אותו צורך ישן, שבעבר ניקר בי ללא הפסקה, הצורך להיפטר מהעבר שלי, הצורך להתנתק מכל מיני דברים ישנים. פעם הייתי לוקח וזורק יומנים שלמים שכתבתי לפח, ככה סתם, בשביל להראות שאני יכול, בשביל להוכיח לעצמי ולעולם שאני לא מחובר רגשית לאף דבר.
אבל הפעם הוא היה מנותב נכון, עוד סימן לכך שהשתנתי, פשוט לקחתי את ערימת הבגדים שלי בארון, והחלטתי לסנן אותם. זו היתה פעולה די קלה, למעשה, 10 חולצות ו-2 מכנסיים הלכו ליד שנייה.
אה, והיה עוד משהו, את החולצה הצהובה, שהלכה לפח.
החולצה הצהובה, שמקדימה יש את הסמל של מכבי תל אביב, כי חילקו אותה חינם במשחקים של מכבי ת"א כדורסל, כשהיא היתה בדרך לפיינל פור לפני יותר מעשור.
רעננה 97. בנבחרת ברזיל רוברטו קרלוס היה השחקן האהוב עלי, מלבד רומאריו, כמובן. והמספר על חולצתו היה 6.
בכיתה שלנו שיעור ספורט היה דבר נפלא - לא היה לנו אולם ספורט, המורים היו אדישים לחלוטין, וכל מה שהם דרשו זה שנבוא בתלבושת, נעשה 3 סיבובים מסביב למגרש (כנראה למצפון שלהם) ואחרי זה לוקחים כדור ומשחקים בו עד סוף השיעור כדורגל, על מגרש העפר שהיה שם. את הכוחות למשחק הכנו כבר בשיעור לפני כן, בפתק שהעברנו בין כל השולחנות.
כל כך הרבה מרץ היה לנו, זה ממש נשמע לי מופרך. לרוץ מהכיתה למגרש, ועוד 3 סיבובים ואז לשחק במשך שלושתרבעי השעה ולרוץ חזרה לשיעור. אז הזענו והתנשמנו, אבל איזה כיף, ואיזה חופש, וכמה אדרנלין זרם לנו בדם.
אחת לכמה זמן הצלחנו לשכנע את הר"מ (רב-מחנך) לעשות יום ספורט, ולארגן משחק בין הכיתה שלנו לכיתה המקבילה. התכוננו הרבה ליום הזה, וגם הכנו לעצמנו חולצות. עם הדפסים שאנחנו בחרנו, עשינו את זה עם דפים מיוחדים כאלו שאפשר להדפיס עליהם דברים ואז להעביר לחולצה - מאוד זול, ובאופן מפתיע גם שורד.
לי היתה החולצה הצהובה הזו, עליה כתוב YUSHI ומתחת המספר 6.
כן, כבר אז קראו לי יושי.
את החולצה הזו לבשתי בכל פעם שהיה איזשהו משחק שארגנו, שיעורי ספורט, לפני ואחרי בגרויות, אחרי הלימודים, אפילו בתקופת הצבא, עד שהיא החלה להתפורר וזכרונה להישכח, ונטמנה בארון.
סירבתי לזרוק אותה.
היא מסמלת בשבילי את הנעורים שלי, את התפרצות האנרגיה שהיתה בכל אחד מאיתנו. היה לנו בית ספר קטן, ישיבת בני עקיבא רעננה, לא היה מקום לשחק בתוך גבולות בית הספר (המגרש היה במתחם אחר), אז לקחנו כדור טניס ושיחקנו בכל מקום שיכולנו באמצעות דמיוננו המוגבל, לראותו כמגרש קטן. כל מה שהיה צריך זה 6 בחורים וכדור טניס, וכל השאר ההתלהבות שלנו מילאה.
אני כבר לא נער. מאז, בכל פעם שהלכנו לשחק, הכושר שלי הלך וירד עד כדי מצבו המחפיר הנוכחי. וכך של כל שאר חברי, שאני פוגש פעם בשנה, כשמישהו מתחתן. אבל כמה געגועים יש לי לתקופה הזו, לשחרור המוחלט שיש כשמישהו מרים את הכדור למעלה וצועק '3 פעמים בקרקע'.
יום אחד, אני אומר לעצמי, אני אחזור למשחק שבועי עם כמה חבר'ה. אבל יודע שאף פעם, זה לא יהיה כמו שזה היה אז.
להתראות נעורים, שלום חולצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
