מכתבים לאייל

דיברתי עכשיו בטלפון בערך שעתיים. אני אפילו לא מגזימה. אין לי מה לעשות, אז בתור ריפוי בעיסוק התחלתי לשחק במשחק דבילי במחשב (אמא שלך אשמה). אבל רק לשחק היה דבילי מדי, אז החלטתי לעשות catching up! אני יודעת הרבה יותר על החיים של אי' עכשיו משידעתי לפני חודש. התקשרתי לתו', כי הוא ממש הוזנח בכל סערת המאורעות, וברגע שסיימתי לדבר איתו הרגשתי ריקנות עצומה (ואתה יודע עד כמה אני שונאת שאנשים אומרים 'אני מרגיש ריקנות', אז אתה יכול לתאר לעצמך עד כמה המצב גרוע) והתקשרתי לח', שגם היה כבר צריך להתקשר אליו מפאת הנימוס הבסיסי, ולא רק בשביל ההתעדכנות, וכשסיימתי לדבר איתו, הייתי חייבת להתקשר לעוד מישהו... מעגל קסמים ממש! אז מילאתי שעתיים בפטפטת וכבר מאוד כואב לי הצוואר והגעתי למסקנה שאם משאירים את היד יותר מדי זמן על העכבר בתנוחה מסוימת, מאבדים לחלוטין תחושה באצבעות.

התקשרו אליי היום מהעמותה של החברות. העניין לא מיידי כל כך. המנחה של הקבוצה מתקשרת באופן אישי ונפגשת באופן אישי עם כל אחת מהבנות. בקצב הזה, עד שהקבוצה תיפתח תעבור שנה, שזו התקופה בה הקבוצה פועלת. פיתרון מידי לטראומה נפשית הם clearly לא מספקים, אבל, כפי שאמרנו כבר, לא נהיה שליליים הפעם, את זה אנחנו עושים תמיד ובהצלחה מרובה.

ת' ואני חתמנו על חוזה היום. עכשיו אנחנו roomies. נחמד.

אני אוהבת אותך

א