כשהלכנו להלוויה של אבא של ב', אמרת: "מה שלא יהיה, אנחנו לא ניקבר בבאר-שבע". "למה?", שאלתי. ענית: "כדי שמסביב לקבר יהיה קצת ירוק". אז הנה לך. לא יודעת בקשר אליי, אבל אתה הצלחת להיקבר באחד המקומות היותר מטופחים בארץ. יש שם עצים, דשא, ספסלים ואנשים שכל תפקידם הוא לדאוג שהצמחים על הקבר שלך לא ינבלו. יש כבר כמה עלים. עכשיו גם יש לך חברים מסביב. מישהו הרגיש שהיית קצת בודד שם, בקצה השורה.
אבא שלך דיבר. שמעתי אותו אומר "אני רוצה להגיד משהו" וכמעט התעלפתי. בטח גם אתה היית מתעלף. אמר דברים יפים. לא היה פרץ של שבחים והלל על כמה מדהים היית. כולם יודעים כמה מדהים היית. אין צורך להזכיר זאת שוב ושוב. אתה כבר לא תסמיק. בין השאר, אמר שמאז שנהרגת יש תחושה של חיים בכאילו. אני מקווה שאני מצטטת נכון. עשיתי חישוב אסטרטגי לקוי ונחסמתי ע"י חבורה של רומנים זקנים מעיר האורות חולון, כך יצא שלא הייתי קרובה אליו, ואתה יודע ששמיעה זה לא הטוב בחושיי. תמיד היה חזק בביטויים, אבא שלך. לפעמים אני קולטת שחצי מהביטויים שיוצאים לי מהפה הם בעצם שלו. הם כביכול שלך, אבל להשראה אף פעם לא התכחשת. אני מקשקשת פה כבר שלושה שבועות על תחושות ומחשבות, והוא בא ובחצי משפט מסכם הכל בצורה מדוייקת. חיים בכאילו.
אני אוהבת אותך
א
בבלוג זה
בכל הבלוגים
