מה זו הכותרת הזו פתאום? אתה תוהה בוודאי. התחלתי להתעניין בשכניי לבלוגיה, ובאחד הפוסטים, טלי, שנענתה לאתגר שמישהי אחרת הציבה לה, הזמינה אותי להשתתף גם. במוחי הסכמתי, ותוך כדי שחשבתי מה אני אכתוב, ראיתי שגם אמלש נכנסה לקטע. אינדיבידואליסטית גדולה מעולם לא הייתי, וחבל לפספס איזה טרנד, וגם זה לא מנומס להתעלם מהזמנות, אז החלטתי סופית שגם אני אעשה כזה. ספק אם ממש כולם יופתעו ממה שאני אכתוב, אולי כל אחד יופתע ממשהו אחד. אפילו אתה.
אז ככה:
- כשהייתי בכיתה ג-ד הלכתי לחוג תיאטרון. מעולם לא קיבלתי תפקיד ראשי במיוחד. השיא היה כשגילמתי מכשפה באגדה שהמציא הבמאי עצמו. למכשפה היו 2 ראשים וכדי להעצים את האפקט, גילמתי אותה עם עוד ילדה, כשאנחנו מהלכות על הבמה בשמלה ענקית. הקריירה האמנותית הסתיימה כשההורים שלי החליטו שמספיק לגור בשכונה ד' ועברו רחוק מכדי שאני אלך ברגל. ההזדמנות הבאה בה זכיתי לבמה ציבורית היא כאן, אני מניחה.
- כחולת ניקיון מעולם לא הגדרתי את עצמי, אבל יש לי כמה קריזות. אחת מהן היא תליית כביסה. הכל חייב להיות מאוד פרוס, אחרת זה לא מתייבש (ברור שזה מתייבש) והגרביים חייבים להיות חברים אחד של השני ולהיתלות בסמיכות, כל גרב עם בן זוגו. לא בדיוק OCD, אבל צריך להתחיל מאיפשהו.
- מעולם לא עישנתי. שום דבר. אף פעם לא לקחתי שאכטה מסיגריה. חננה היא חננה לנצח.
- הייתי כנראה אחת מבין שני האנשים בשכבה שלא בכו במהלך המסע בפולין. האמת שבכיתי, אבל לא מהסיבות המצופות מבן אדם לבכות בסיטואציה כזו. כולם יבבו באמצע מיידאנק, ואני ניסיתי להתחמק מהמבטים הדומעים שלהם לפני שישימו לב שעיניי יבשות כמו נייר זכוכית. ייתכן שהמחשבה שאני אבכה מקסימום שבוע אם תמות התגבשה במוחך בהתבסס על זיכרון זה. מצד שני, הבן אדם השני שלא בכה במהלך המסע לפולין היה אתה.
- לפני חמש דקות התבשרתי שהתקבלתי לתואר ראשון להנדסת תוכנה באוניברסיטת בן גוריון. הגשתי מועמדות, כמובן, אפילו שהיה מצחיק אם היו מקבלים אותי בלי שבכלל הייתי מנסה.
זהו. פעם הבאה פוסט רגיל. אתה יודע, דיכאון וזה...
אני אוהבת אותך
א
נ.ב. ואת מי אני מזמינה? את הצופים אולי, יאללה, נראה אתכם (רק בהתנדבות רצונית כמובן, אף אחד לא מכריח)
נ.ב.ב. OK! עכשיו הלינקים עובדים. מזל שלהנדסת תוכנה מקבלים על סמך דברים לא חשובים כמו בגרויות וציוני תואר, ולא על בסיס ביצועים בשטח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
