מכתבים לאייל

התחלתי לעשות הליכות. צעידות כאלה, בשביל הספורט. כן, אני יודעת שלרוץ זה יותר אפקטיבי, אבל אני שונאת לרוץ, וגם אתה, אם כבר, אז נדבוק בהליכות.

באחת השיחות עם אמא שלך, לפני זמן מה, אמרתי לה שאני קצת בתקופה קשה. ומיד היא אמרה "את יודעת מה צריך לעשות?", "מה?", הייתה התגובה הטבעית שלי, "ספורט!", מסתבר. אמרתי לה שאני משחקת טניס, אבל הפעם בשבוע לא ממש הרשימה אותה. "את יודעת למה?", היה המשך השיחה, "כי פעילות ספורטיבית משחררת אנדורפינים". "נכון, אנדורפינים", הינהנתי בידענות של מישהי שלמדה ביולוגיה שלוש שנים ולא כאחת שגם קראה על זה משהו מתישהו ב"ידיעות".

לכבוד תקופה קשה שגרתית שפוקדת אותנו מפעם לפעם החלטתי לנסות את עניין האנדורפינים ויצאתי להליכה. תוך כדי שקעתי במחשבות עמוקות, ופתאום שמתי לב שאני ממש מדברת עם עצמי. אני לא יודעת אם עוד אנשים עושים את זה. מדי פעם נתקלתי בהולכים אחרים שבאו מולי, ולא נראה שהם משוחחים עם עצמם בכזו עירנות (אבל כן נראה שהם נועצים בי מבטים משונים). לפעמים השיחה עם עצמי הייתה כל כך סוערת שתפסתי את עצמי מתחילה לנופף בידיים.

מה שכן, עניין האנדרופינים לא התגלה כהצלחה בטוחה ומסחררת. מתחקיר שעשיתי לכבוד הפוסט (=בדקתי בוויקיפדיה) עולה שאנדורפינים גורמים לשיכוך כאב ובכלל להרגשה סבבה (זו הייתה ההגדרה המדעית של ההרגשה), אבל צריך להתאמץ קצת יותר בשביל לגרום לשחרורם ולעסוק בפעילות כמו ריצה ממושכת, הרמת משקולות או סקי ואם כבר תחקיר, אז יש גם קצת ספקות שכל עניין הספורט המאומץ והאנדורפינים קשור.

אבל זה לא מייאש אותנו. אנחנו נחושים להמשיך בהרגל ההליכות החדש שסיגלנו לנו, עד כמה שביצוע אותה פעולה פעמיים הופכת אותה להרגל. מה גם, שעכשיו נוסף לתהליך גם נגן MP3, אז בכלל כיף (כן, אני מהאנשים המצחיקים שחושבים שנגן MP3 מהווה גורם מכריע בפעילות ספורטיבית ליחידים, ולא חלילה גורמים כמו כוח רצון וחוסר פדלאתיות כללית), וככה, אם אני שומעת מוזיקה, אז לא נשאר לי ערוץ קשב בו אני יכולה לדבר עם עצמי.

אני נותנת לזה שבוע.

אני אוהבת אותך,

א