ג'ירפות שולטות

עוד מרחק צעד אחד, ואני בדרך לעצמאות מלאה עד הצבא. המרחק הזה נראה כמו השבר הסורי אפריקאי.

אני יושב בחדרי מדי יום ולומד לא מעט למתכונות ובגרויות ומשתדל להוציא את המיטב מחודש זה. זה הוא החודש האחרון ל12 שנות לימודי בבית ספר במסגרת חובה. עכשיו אני יוצא לכיוון הצבא כ3 עד5 שנים ולאחר אני חופשי לעשות כל שברצוני. כרגע כמו שזה נראה, זה רחוק מרחק שנות אור ועכשיו אני צריך להתמקד בהווה, הווה זה הוא סיוט עבורי וגורם לי חלחלה, הלימודים והאכזבה מהצלחותי רק מקשות על נסיונותי להצליח בבגרויות הבאות. אני מותש ואף נואש ומפחד שוב להכשל וליפול על משהו שעברתי עליו והתכוננתי אליו רבות.

אני מסוג האנשים שכל השנה משקיעים ובבגרות נופלים, רגע אחד מכריע שצריך לעשות הכל, מפיל אותך כמו ליפול מבניין של 42 קומות, לצאת חיי ולסבול בכוונה.

יום הולדתי קרב ובא, אך אי אפשר לראותו עקב הבגרויות בדיוק בשבוע של יום הולדתי והלחץ הרב הסובב סבבי, יום הולדתי זה מהווה גורם חשוב בחיי, נכון אינני צריך להתכל למספר זה של שנים כגורם חשוב, אבל באותו יום זה אוכל להיות עצמאי לעצמי ולא קטין ונחשב בחסות הורי. תחושה רבת עוצמה מהולה בעצב הילדות. עכשיו לסיים את תקופת המלווה ואני מאושר. אני רואה את הרגע הזה מגיע ושום דבר קורה, פשוט כלום!