החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לאחד והיחיד: הדכאוני, אני.
בכל יום עולה לי השאלה מה לא בסדר איתי , רובם אומרים שאני חברותי. אך יש פה בעיה. ככל שאני מכיר גברים והקשר מתפתח כך הם יותר נעלמים פתאום ביום בהיר.
אני מכיר אדם מדבר איתו, במסנ', בפלא' והשיחה תתפתח וכל מה שנשאר זה להיפגש, הוא יאמר שהוא יתקשר וידבר וכך הוא עושה זאת בכל יום בשבוע ואז יום אחד הוא לא מתקשר, הוא אמר שאני אתקשר אליו, אני מתקשר הוא עונה, מדברים שיחה נעימה ואז!!! הוא נעלם, יום לאחר מכן הוא לא שב להתקשר לאחר מכן אני מנסה, והוא...אינו עונה. עוברים הימים ואין ולו זכר לאותו אדם.
לפעמים אני אומר שאני אשים בצד ממילא זה לא היה בחשק , אבל משהו בי נשבר, מושפל, הרגשת חסרת אונים שזה קורה תמיד. שוב ושוב, יום אחר יום. אכיר אדם והוא יעלם, אכיר ושוב...יעלם. אחדים בודדים ישארו ויהיו.
אז אני שואל. מה לא בסדר איתי? האם יש משהו בטון הדיבור שגורם לאנשים להתרחק? האם זה מה שנאמר בשיחה? האם הבעיה חמורה אף יותר? האם, האם האם ואין לי אף אחד לשאול אותו את אשר קרה, כי כולם נעלמים בלי לתת תשובה.
זה אחד הדברים שפוגעים בי לא פחות, איך אוכל לתקן את הטעויות
אם אין איש שיוכל לומר לי מה לא בסדר איתי.
אני יושב,ורוצה אני לבכות. אני רגיש מדי, זאת אני יודע.
אך איך אוכל לשנות זאת ואתצ טעויותי לא אדע לעולם.
על המוות כבר אמרתי וכל שנותר הוא להמשיך לקוות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
