אבן תום ומספריים - דברים שהייתי מעדיף לא לשכוח

"הקור הזה מזכיר לי את התקופה בסיביר" אמר הננס שישב על הגדר.
האיש חסר הרגליים הינהן בראשו והמשיך לקלף את התפוז.
"באמת קריר היום" חשבתי לעצמי, "ובהחלט לא אתנגד לתפוז, אבל מה אעשה עם הגירוד המציק הזה בגב? "
הננס בהה בי לכמה שניות ואמר "אל תדאג, זה עובר". האיש חסר הרגליים חייך ואמר "הוא יודע על מה הוא מדבר".
"אני חושב שיש לי סרטן" אמר היצור ההיפוכונדר שיש לי בפנים.
הננס התעלם וחסר הרגליים בדיוק שרק לכוסית שעברה ברחוב וחשב שיש לו סיכוי.
זה היה הרגע שתפסתי את משמעות הקיום. אני לא יודע איך זה קרה, אבל פשוט תפסתי את זה. בדיעבד, כשחושבים על זה, כנראה שריח התפוז הוא זה שהפיל את האסימון. הכוסית עצרה לרגע, הסתכלה על חוסר הרגליים, חייכה בבוז והמשיכה ללכת.
"אל תדאג" אמרתי באירוניה, "זה עובר". הננס תקע בי מבט עצבני לכמה שניות, אבל אז חייך וצחק. "אתם יודעים מי ניצחו אתמול?" ניסה חסר הרגליים להעביר נושא. הננס סיים לבלוס את התפוז וחיפש איפה לזרוק את הקליפות, בסוף הוא זרק אותן על הרצפה בתירוץ שזה אורגני. אני הסתכלתי על שניהם ופתאום קלטתי כמה הכל חסר משמעות. בסופו של דבר, כולנו נקברים ונרקבים אותו דבר...
אז שיזרוק את הקליפות שלו על הרצפה.

"אחי, מה יש?" שאל אותי הננס, "אתה נראה זוועה" המשיך ואמר.
חסר הרגליים ניסה להרים את הקליפות ואמר בציניות "עכשיו הייתי שמח לנסות להרים עם הרגליים".
זה היה הרגע שבו שכחתי את משמעות הקיום. לכמה דקות, הייתי הבן אדם הכי חשוב בעולם... היחיד שיודע באמת ולא ממציא לעצמו תיאוריות להאמין בהם. חבל שלא זכיתי להערצה... מילא הערצה, אפילו לחלוק את המשמעות עם שני האידיוטים האלו לא יכולתי! "טוב... אז אני הולך" אמרתי להם. "לך לך!" צעק הננס, "עוד שנייה צלצול וכל הכוסיות יוצאות מבצפר" .
חבל שלוקח לנו כל כך הרבה זמן למות.
חבל שנגמר לנו התפוז.