| 1/2009
2 סיפורים קצרצרים
ביום אחד הגיעה אישה לבקר את חברתה בבית המלון ששמו אינו זכור לי.
היא נכנסה והתקדמה אל עבר כיוון המעליות, המלון היה מאוכלס יתר בגברים בחליפות יקרות ונשים מגונדרות בשמלות צבעוניות בצורה מוגזמת.
האישה, לא הרגישה בנוח עם מראה החיצוני, והכותב גם לא הרגיש בנוח עם מראה הפנימי.
מבטים חולפים הביטו בה כמו נץ המתבונן במעופו על טרפו.
המגעילולה התקדמה במהירות ובשפיפות גב אל המעלית, לחצה על הכפתור וחיכתה.
עברה דקה, לחיצה, עוד כמה שניות, לחיצה,
לבסוף המעלית הגיעה, נפתחה וכל מיניי אנשים שונים וגם כן משונים יצאו מתוכה.
האישה נכנסה ושמה לב לכך שהיא לבד, לחצה על כפתור קומה 15, שם התגוררה
חברתה, אך פתאום משהו, משהו מוזר וקצת נעים נוצר מרגע הלחיצה, משהו מיוחד,
משהו מלטף ובעיקר משהו מחייה. וכך, בנסיבות הקיימות, בהסתכלות על עברה
והעובדה שהמעלית הייתה ריקה החלה האישה ללחוץ בפראות על כל הכפתורים, על
כל המספרים. וכך המעלית עברה מקומה לקומה, נעצרה, נפתחה, נסגרה והמשיכה
לדרכה הצפויה.
אושר רב הציף את ליבה העצוב והריק של המגעילולה, היא קיוותה שאף אחד לא
יכנס פתאום, יראה את כל הכפתורים הלחוצים ויחשוף את סודה, את סוד פראותה.
אבל האמת היא שלא באמת היה לא איכפת, בפעם הראשונה בחייה היא הייתה באמת
שמחה, בלי טובות, בלי חובות, פשוט שמחה, חד וחלק.
אף אחד לא נכנס והמעלית המשיכה... נעצרה, נפתחה, נסגרה,עלתה,נעצרה,נפתחה, נסגרה והמשיכה במסע האושר.
לבסוף, כשהגיעה המעלית לקומה ה-15 אחריי מסע ארוך, נפתחה.
בפתח עמדה חברתה ושאלה : " מה עיכב אותך כל כך הרבה זמן?"
האישה בלעה את רוקה ושתקה...
אדם, האמת ילד, יצא מביתו בשעה רבע לשמונה בדיוק לכיוון בית - ספרו.
לאחר שתי דקות, כשסיים לזמזם לעצמו את השיר החדש שכתב השתעמם קלות, מיד
ראה את הדברים שעליהם הוא דורך, נעצר ורעיון איך לשעשע עצמו צץ במוחו
הקודח... לספור לבנים. 1..2..3..10..11...22...35..36..40.. וכך המשיך, הספירה הייתה פשוט נפלאה.
הילד כבר הגיע לכביש שמצידו השני נמצא בית- הספר אך הוא כלל לא שם לב,כל
גופו היה עסוק, עיניו מרוכזות בלבנים, מוחו במלאכת הספירה ואפילו לשונו
בספירה חלושה שנשמעה מהצד כמו זמזום שקט.
ספירתו כבר הגיעה ל643, טוב האמת היא 643 וחצי, לבנה אחת הייתה שבורה.
ואז, בלי שום התראה, טפח על שכמו ילד אחר.
בחלק קריטי זה של הסיפור אספר את שמו של הילד החדש- יגאל,
האמת היא שלא הייתי צריך לספר זאת מפני שפרט זה אינו חשוב כלל.
אז מרוב האי-מוכנות, הילד איבד את ספירתו, כמה חבל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
