מרגיש על סף של משבר. כמו הולך על אגם קפוא, בצעדים קטנים, רכים ואז שומע את הקול. סדק.

אני רואה מה הולך לבוא, רואה את הקרח נשבר, רואה איך אני לאט לאט טובע.

אבל יש גם אפשרות אחרת. לקחת את הסיכון ולרוץ. לרוץ ולברוח, כי אני לא רוצה. אין סיבה.

השיפוץ הזה. שלא נפסק, מבלאגן לי את הכל. כל הזמן לנקות, לנקות לנקות. פועלים ערבים שצוחקים כל פעם שאני עובר לידם, מתפללים לי בחדר, מעשני כל הזמן וזורקים את הבדלים על הרצפה. לקח את הפרטיות. עננים של אבק, אי נוחות שלא נגמרת.

המתכונת הזאת. שאני בכלל לא מרגיש מוכן. אבל אף פעןם אי אפשר להרגיש מוכנים. זה בלתי צפוי. פערים שקששה להשלים, ועצלנות שרק מגדילה אותם.

המשפחה הזאת. משגעת אותי. ההורים שלי שכל הזמן רבים איתי, ואני איתם. בלי הפסקה. "אתה עושה לי צלקות בנשמה", אבא שלי אמר לי שבוע שעבר. החתונה הזאת, של הבן דוד הדוס שלי, נורא קירבה אבל גם נורא הרחיקה אותי מהמשפחה ומהדת. אני דוחה אותם הם לא דוחים אותי- אני גזען? או שמא מותר לי. אנוכיות שדוחקת אותי ואת כולם לצדדים אבל היא בלתי נמנעת.

האחריות הזאת. במועצה, בון ליר, במד"א. אני לא יודע אם רוצה בה בכלל, אני לא יודע איך אני יכול להתמודד איתה. זה כמו זהב, הוא נורא נוצץ ואתה רוצה נורא להשיג אותו, אבל שהוא כבר אצלך בידיים הוא חסר כל ערך. רוצה לעמוד בציפיות, של עצמי ושל אחרים, מוכן לעשות את זה אבל זה קשה. דבר אחד עולה אחר, אין כבר סדר עדיפויות. "איך אתה באמת יכול הכול" למה אתה יכול הכל? מתי יגיע הזמן להפסיק. רצונות צבועים ומעשים אמיתיים שמפרים את האיזון.

העול הזה. עול המחשבות. שלא נפסק, גורם לך לזלזל בעצמך שוב ושוב. מרחיק אותך. גורם לך לכאב ראש.

מרגיש נרדף על ידי עצמי. לא מרוצה, לא מסופק, לא החלטי.

לא מובן.

לא מנסה להיות מובן. אבל רוצה להיות.

מנסה לערער את עצמך.

.k.o.s