עד עכשיו, לא הרגשתי את סוף השנה.

זה בא לי פתאום, לא ציפיתי... דווקא זה לא הפריע לי..

זה לא כאילו למדתי כל כך בזמן האחרון.

גם לא הייתי. וגם לא היה ממילא.

היום הרגשתי במיוחד את הסוף. פגישה אחרונה של המועצה.

היה לי אישית עצוב.

ליזה גומרת י"ב. יורם כבר לא הולך להיות סגן מנהלת=הוא לא יהיה יותר אחראי על המועצה.

נתנו להם מתנות וזה היה עצוב. ממש עצוב.

יהיה קשה לי למלא את החסר של שניהם. ממש קשה.

פתאום התחלתי להרגיש שלא מיציתי בעצם כלום.

יש לי הרבה דברים, וכל תקופה העדפתי להתמקד במשהו אחר.

פעם זה היה הרבה מד"א, הרבה מש"צים, הרבה לימודים, הרבה מנו"ע... אבל זה היה הרבה קטן לצד מעט גדול.

"קרח מכאן ומכאן", אבל לא בדיוק.

אלה דברים שמספקים אותי. אבל התהיה האם כדאי להפסיק להתפזר ולהתחיל להתמקד קשה. במיוחד בזמן שאין סוף אפשרויות נוספות הולכות ומתקדמות. אפשרויות שגם אותם אני רוצה לקבל. אבל כמה עוד אפשר?

מה הגבול?

סוף שנה= סוף ל...?

אני מתבגר,

והשנה הכי הרבה עשיתי את זה. אני מרגיש את זה עכשיו. שהכל בא לסופו.

אני מתגאה. אבל רואה עוד מקום לשיפור כבנאדם.

אני מרגיש שאני מתחיל לעמוד בכוחות עצמי ולהתנתק מכבלי התמיכה.

אני כל כך רוצה לעשות את זה,

אבל אני יודע שאין פה ודאות כי החוסר שיווי משקל הזה שנעלם עם התמיכה יכול להפיל אותי.

אני הולך להיות אחמ"ש.

אני הולך להיות יו"ר מועצה.

אני רוצה לבנות פרויקט חברתי בעצמי.

מפחיד אבל גם כיף.

עוד בגרות אחת.

עוד יום לימודים אחד.

ואז חופש.

השנה הבאה... ממש מפחידה אותי.

ענת רכזת. יורם לא סגן מנהל.

כיתה חדשה, שאני לא יודע כמה אני אוהב אותה. בלי החברים הטובים שלי.

הייתי בעד, אבל עכשיו אני כבר לא יודע.

פרס הצטיינות חברתית.

תודה.

אני לא בטוח כמה מגיע לי, אבל נגיד..

זה כיף להרגיש שמעריכים אותך.

מרגיש מועקה.

.k.o.s