לא צמתי היום, בלי רגשות אשם, ובלי מחשבות שניות.

לא צמתי, כי לא רציתי.

ומאיפה בא הרצון הזה?

א. מהעצלנות שלי שאין לי כוח לצום...

ב. כבר הרבה זמן, אני מתרחק מה"דת", סולד ונגעל ממנה. וזה נראה לי כ"נקמה".

ילדותי? אולי... אני רוצה להאמין שלא.

ואם דיברנו כבר על דת...

בתקופה האחרונה, אני מרחיק ומתרחק לאט לאט מהיהדות.

גדלתי בתוך בית מסורתי, לאבא שאפשר גם לקרוא לו "דתי שלא הולך עם כיפה", למאמחוזרת בשאלה אבל שעדיין שומרת מצוות ולא מודה בזה שהיא בעצם חזרה בשאלה, למשפחה מורחבת שרובה דתיים וגם דוסים.

חינכו אותי, לכשרות, לבית כנסת בערב שישי, לאמונה לא מעוערת בדת, שבה הכל נכון, אבל אנחנו לא עושים הכל, למרות שזה נכון.

לא הפריע לי לקבל את זה.

עכשיו שהתבגרתי כבר קשה לי להאמין.

הרבה סימני שאלה עלו, ושאתה מצפה לקבל עליהם תשובה אתה מקבל במקום תירוץ שרק מכעיס אותך עוד יותר.

חוסר היגיון, אין מחשבה, אין הגינות, אין שום דבר טהור.

דת הפכה לדבר מלולכלך.

בשביל להאמין צריך להשתעבד לדת. להפסיק לחיות.

אם אתה לא עושה את זה אתה פחות יהודי.

פחות יהודי????????????????? זה מה ששיגע אותי!

אני זוכר בשבת מש"צים משו שהרתיח אותי... הגענו לכותל, ספרו את הבנים למניין, ספרו, ומשומה ספרו רק את הדתיים, כל אלה שלא לובשים כיפה באופן קבוע לא נספרו. למה? כי זה שבת וסופרים מניין רק של מאמינים כדי שהתפילה תהיה יותר טובה או איזה שיט אחר.

זה כל כך עיצבן אותי! התפללתי בכל מקרה מתוך כבוד.. אבל תפילה של סתם...

כל התפילות שלי זה סתם.

אני לא מאין במילים שאותם אנשי דת שאני כל כך שונא כתבו.

את התפילות שלי אני עושה בדרך אחרת.

אני כבר לא דתי.

אני יהודי. יהודי בדרך שלי.

וכבר קשה לי לכבד את המצוות.

לכן אני לא צם.

וקשה לי להסביר את זה עכשיו. אני מתמלא כעס וקשה לי באמת לכתוב את מה שאני מרגיש. כי זה שנאה וכאב כל כך גדולים ככה שזה לא פשוט להוציא את זה.

.k.o.s