המסקנה הסופית- אפחד לא יבין הכול. בנאדם לא בנוי להבין הכל.

וכן בגלל שככה זה בחיים, בחיים אפעם אפחד לא יבין אותי עד הסוף. לפחות לא עכשיו.

אפחד לא רואה את התמונה המלאה-שהיא אני. כל פעם שאני נתקע, מעטים האנשים שאני יכול לפנות אליהם ולמצוא הבנה שתעזור לי.

כן הרוב אומרים שהם כן ככה, אבל בחיים גיליתי שמעטים, אפילו רק אחד באמת עושה את זה. ועושה את זה תמיד, לרוב.

זה מתסכל.

ועוד יותר מתסכל שאין לי עם באמת לדבר כך שהוא יבין, כך שהוא באמת יגיד לי את מה שאני צריך לשמוע.

כל אחד אומר את מה שהוא, לא מצאתי מישהו שהוא כמוני, שידע לשים את זה לפעמים בצד.

ואולי אני מפריז בערכי, לא בצדק, אבל ככה אני מרגיש, שכשאנשים צריכים אותי אני יכול לשים הכל בצד ולהיות ולהגיד את הדברים הנכוניםן, לפעמים גם להגיד סתם דברים, אבל לדאוג לעודד אנשים, לדאוג לא לריב איתם, לדאוג שכולם יצאו מרוצים.

חוץ ממני. וזה בכלל לא עובד ממילא.

גם אם אני אצעק עכשיו, מי באמת ישמע?

זה מפריע לי, שאין לי את זה, ושאפחד לא יכול לכסות את החור הזה.

החור הגדול הזה שהופך להיות מסובך בגלל שהוא פגוע ומורכב מכלכך הרבה דברם שאפחד לא יכול להבין ולראות. כי יש גם את הנסתר.

ויש גם את האמת וההכחשה.

זה נראה כאילו אני יורה חצים שגדולים עליי מידי, בלי שום רשת הגנה, ובסוף אחרי שהחץ משתחרר הוא חוזר אליי ופוגע. כל כך חזק.

מתסכל.

.k.o.s