סוף- ון ליר נגמר. זהו זה, פינטו, הסתיים הפרק הזה בחיים שלי. וכן זה משחרר. נסחבתי עם זה מאז שאמרתי שאני עוזב, בתחושה של תסכול וחוסר רצון, והצעדה היתה יום רביעי, ופשוט התחרעתי שם כל כך.. צעקתי כל כך חזק! בסוף כבר כאב לי לדבר... ואחרי זה תליתי את המכתב פרידה במשרד והלכתי. וקיבלתי כאלה תגובות חמות מאנשים! ואי אני באמת יתגעגע אליהם..כי הם אחלה אנשים (ברובם)..
הקלה
התחלה- היה מפגש קליטה ופגשתי 3 מתנדבים שלי. אני מתחיל לשבור את הקרח עם המד"צית. אני שוקד על צ'ופרים.. וזה הולך ומתקרב.. אני ממש מתרגש ושמח! אני כבר מת לפגוש את כל המתנדבים שלי... אני באמת באמת רוצה לעשות להם טוב, אני רוצה לבנות משמרת שהיא משפחה, אבל באמת משפחה. ואני מפחד לטעות, לפול, לאכזב.. ואין לי קורות הגנה ואין לי מה שיתמוך וזה עוד יותר מערער אותי.
התרגשות
"תכתבו סליחה"... אני רוצה לבקש סליחה מי'2 שלא עשיתי כלום נגד זה שיפרקו אותנו ועשיו אני כל כך מצטער על זה... :( כן זה מעיק לי כל כך... לא טוב ל בכיתה, אני מרגיש שאני מוקף באנשים שאני כל כך לא רוצה להיות לידם... לא נוח לי ולא כיף לי. וכן אני מתחרט כל כך שלא אמרתי כלום, שאמרתי "יהיה טוב" ולא קמתי ואמרתי משו, טעויות מבינים רק אחרי שעושים אותם, וכמה שהכיתה שנה שעברה הייתה לא משו, היא פי אלף יותר טובה מזאת של עכשיו. ואני מרגיש מטומטם שאני מייחס לזה חשיבות, אבל אין מה לעשות אני בנאדם חברתי, זה באופי שלי, וזה מציק לי... כל דקה ודקה...
חרטה וניתוק
עליות וירידות. נמצא במצב סטטי של עצב ותסכול, עם רגעים קטנים ממש של שמחה.
מתרץ לעצמי סיבות למה כן.. שאני בדיוק למה לא.
ונמאס לי שאנשים ממהרים לשפוט. נמאס לי.
תפסיקו לזרוק עלי דברים!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
