עיינים נועצות בי מבטים, שופטות לפי מה שנראה מבחוץ. ועורי נשרט מלהב המילה, המילה המלגלגת שכל כך מכאיבה.

סבל טהור זה מה שעובר עליי בזמן האחרון.

מרגיש מדוכא מהשניה שהרגל שלי דורכת בכניסה לכיתה.

היום כמעט בכיתי, ולאף אחד לא היה אכפת. כי הריקנות הזאת מהכל, החיוך הזה לכל בנאדם בלי שום כוונה נותן מסר מוטעה שטוב לי

אבל כל כך רע לי. כי אין לי שם כלום. אין לי אף אחד.

אני מרגיש זר ושנוא. אני יודע שאף אחד לא אוהב אותי בכיתה, מה לעשות. גם אני לא אוהב אותם. לא סובל אפילו לא אחד מהם.

כן גם כל אלה שחשבתי שהם חברים שלי ויהיו איתי בכיתה איתי, כל כך אכזבו אותי הצטרפו להמון המלגלג והשאירו אותי מאחור לגמרי לגמרי לבד.

ונמאס לי, לשבת ולהרגיש כל כך לבד, בודד.. ואני לא יכול לעזוב. אין לי לאן.

ואני פשוט לא מצליח למצוא את המילים לתאר לי כמה רע הכיתה הזאת עושה לי בכלל. כמה להרגיש דחוי גורם לך להרגיש כמו אפס, מלוכלך ומגעיל.

וחברים שלי גם כל כך איכזבו אותי, כי אני מנסה להגיד לדבר אבל אני מקבל או התעלמות או הערות ציניות.

די.

נשבר לי.

זה מוציא לי את החשק לחיות...

זה משחיר לי את כל החיים בזמן האחרון את כל מה שאני עושה.

כי לבוא ולהרגיש מאוים בכיתה, בכיתה שלי, זה פשוט בלתי נסבל.

ואתם באמת לא מבינים כמה רע לי.

וזהו אני בוכה...

וזה בא אחרי הרבה....

אני הולך.

.k.o.s

זה כבר כל כך לא אני....

אני שונא את כולם. וכל כך רע לי.

רע

בני זונות.