קצת הגזמתי.. אבל ממש נפגעתי.

זה הרס לי את ההרגשה. ולא היה לי כל כך עם מי לדבר. אבל מצאתי אוזן אצל שלושה אנשים. לחלקם זה נשמע יותר ביג דיל לחקלם פחות.. גם כי חלק יותר מבינים וחלק לא ולחלק הצגתי את זה בצורה אחת ולחלק באחרת...

אבל מה.. היתה לי חרא של הרגשה. הרגשה של אפס, הרגשה של דחייה, וזה לא היה נעים בכלל...

התחרטתי בכלל שבאתי. וזה פגע בי בכל כך הרבה בחינות.

וקיבלתי אחר כך כרגיל עוד חרא מהוהרים שלי... שממהרים לשפוט, שלא מתענינים באמת, שמצפים לשלמות, ודורשים יותר מידי...

הם פשוט לא מבינים וזה מתסכל. והם גם לא עושים מאמץ בכלל, רק דורשים ודורשים ודורשים.. וממהרים לשפוט..  להתעצבן ולקבוע השערות.

מאוס.

לעוס.

אבל אחרי מחשבה ארוכה שעשתה לי ממש רע. ההחלטה היא שאני עושה דברים בשבילי, ואני אהנה מהם כי ראיתי שגם זה אפשרי כי זה מה שהניע אותי, והרעיון הוא להמנע, להתרחק ולבלום. לעשות בשביל עצמי, כי זה חשוב לי ומשם זה התחיל. ושכל האחרים ידחפו אצבע....

וואוו בוטה

לא רוצה להתעסק בחרא. זה לא שווה את זה.

הייתי רוצה להרחיק את כל החרא מהחיים שלי אבל זה לא ראלי, כי אני חי עמוק בתוך החרא...

שנראה שמתפשטת יותר ויותר עם הזמן..

קשה להיות אופטימי.

קשה לתת 100%.

קשה להיות סבלני.

קשה להיות מבין.

קשה להעמיד פנים.

קשה להתמודד לבד.

קשה לסתום.

והכי קשה.... לחייך אחרי כל זה.

.k.o.s