זה מה שאני צריך כדי לירות לעצמי בראש. לשים נחת לכל הייסורים שלי, ולהגיע לאמת.

וכן הוא מונח כעת בידי, ובכוח שלי להחליט מה לעשות איתו.

?

מפתה לעבור לצד השני. מפתה.

כי ככה נפטרים. נפתרים מהכל, מכל המועקה הזאת שנקראת חיים. כן כי באיזשהוא מקום החיים שוחקים אותך. מוציאים את החשק, את הרצון...

וזה יותר בגלל אנשים. כי אתה אף פעם לא אבסולוטי, אף פעם לא כולם יואהבו אותך. אף פעם. ותמיד תהיה שנוא. תמיד.

ואין פה מושלמות, וכל דבר שהוא לא שלם מהו בעצם? חתיכות, שאריות, של מה?

של איזה אושר עילאי שאף פעם לא נוכל להגיע אליו.

כן הקלצ'ניקוב בידי. ידי על ההדק. והקנה מכוון לרקה.

וקשה ללחוץ על ההדק, זה כאילו יש קפיץ תקוע. הוא מעקב.

מעקב אותי מאותו כאב חד שיוביל לשכרון חושים. לחירות.

והרובה הוא בעצם אני. אני זה שהורג את עצמי, עם ההתנהגות הזאת.

ומה שלא נותן לי ללחוץ על ההדק, הקפיץ הזה, זה ההגיון. ההגיון הלא הגיוני הזה.

שאומר שעלייי להשאר פה. למה?..  לא שיש לי מושג, לא שאני מחפש אחד כזה. אבל כן.. קורה...

הרגש חונק אותי. המחשבה מייאשת אותי. והשילוב של שניהם כבר מזמן הפך אותי למת מהלך.

אבל יש פה עוד משו שמרים אותי. אותם רגעים של צחוק, אותו החיוך הכנה, אותה התענינות.

אותם עקרונות, אותם ערכים, אותם קשרים, אותם רצונות, אותם שאיפות.

אלו שיוצרים את הכדור, אותו כדור שנפלט מהרובה, הרובה שאני כרגע בונה ואבנה כל חיי.

וכן הכדור הזה, הוא אני.

ומתי שהוא יפלט, זה כבר לא יהיה בכוחי.

ואל תחשבו שרצוני הוא למות. רצוני הוא להבין את החיים, להבין את מהותם ולהצליח למצוא אתהשלם. את האושר.

וכן המסע עוד ארוך, ויש לי המון מה ללמוד. והרבה רגעים. רגעים קצרים ורגעים מתמשכים בשבילהם אני פה.

אני פה כי אני אני. כי אתם אתם. וכי התמימות, היא זו שמשטה בנו.

ואני אומר...

בו ננצל את זה... ונחייך.

.k.o.s

לא ברור ומבולגן. זה יצא לי בכלל בלי להרגיש. ואין לי שמץ מאיפה...

אני מרוצה. כזאת מטאפורי פלצני אבל נחמד. אמיתי.

ואני בכלל רציתי לכתוב פוסט על המשמרת הראשונה ועל היום, שדווקא היה די משמח...

טוב נו. לפחות זה נגמד בחיוך.