יורה.

wow

נגמר הקיץ.

כל הלכלוך הצטבר, וכל מקום שאתה דורך בו עכשיו יש בוץ. צריך עוד גשם והכל יהיה טוב.

הקרירות הזאת דווקא ל באה לי הכי טוב, כי קצת מיותר לי בימים האחרונים וזה עושה רע כזה.

מרגיש שאני לא ממצה כלום, לא משתמש בזמן, ומתנהג בכלליות כמו מפגר.

קם, טלויזיה מחשב, מחשבות על מה לעשות בליד בלי לקבל החלטה, לחשוב על זה שאני צריך לעשות עבודות (מתמטיקה ותאטרון) בלי לזוז בכלל. נהייתי דבר סטטי, שלא זז, לא עושה כלום עם עצמו בזמן האחרון.

וכבר לא יודע מה לעשות עם ההורים שלי. מצד אחד הם פתאום אחרי הערה שלי מנסים להיות "בסדר", אבל מצד שני הם לא מרשים לי לצאת היום מהבית (למרות שהיו לי תוכניות) וסתם בכלליות פשוט אני לא רוצה להיות איתם במגע. אני צריך חופשה מהם, ומאחי הקטן כי זה פשוט חונק אותי. ויום שבת יש לאבא שלי יום הולדת, לא קניתי כלו, לא נראה לי שאני גם אקנה.

ובכלל כבר אני לא מתמיד.. אין לי משמעת עצמית בגרוש, אבל יש לי ציפיות ותכניות.

יש לי המון אחריות אבל אני מתנהג הכי בחוסר אחריות בעולם.

והכול מעורער אצלי, כי כמה זה כבר שווה? למה לטרוח? מה יצא לי מזה?

האדישות הזאת משתלטת עליי, מדכאת את הרצונות שלי, ופוגעת בי כל כך. כי אני  יודע שזה יגמר, ואני לא אוותר על זה.

אבל קשה לי לצאת ממנה, ולימודים כמה שהם יוציאו אותי ממנה הם רק יפגעו בי יותר.

אני לא מצליח לקבל את ההחלטה הזאת לעשות. לא מצליח.

זה משגע אותי.

אני לא מתקדם לשום מקום. ורק משמין ומשמין.

כי שלא עושים כלום אוכלים. ולא עושים כלום אז גם לא שורפים אנרגיות.

טוב ועכשיו לליד. כי זה באמת חשוב לי, ואסור לי לפספס את זה. אני חייב להחליט לפחות באיזה נושא/קבוצה אני רוצה להתסק. מה עלה לי לראש ביינתיים:

אתיופים- זה נשמע הכי מתנשא, אבל אחרי הכנס הראשון של ליד, והפאנל עם דני אדמסו (פעיל אתיופי למען דכויות האתיופים), הרגשתי דחף אדיר ללחום לצדק של הקבוצה הזאת. חשבתי לבנות תוכנית שתפתח מנהיגות אצל בני נוער אתיופים במטרה לעודד אותם למודעות החברתית הזאת, ולדחוף אותם ככה החוצה ממצב של עוני ופשע (שזה הכיוון שרוב בני הנוער האתיופים הולכים אליו) ולתת להם כלים, תמיכה ומניע (שהם כבר די מודעים אליו) להתחיל לפעול לבד למען שיפור המצב שלהם. יענו לבנות פרויקט שמוביל לפרויקט. אבל איך אפשר לעשות את זה בירושלים? אין פה המון אתיופים... ואני לא יודע איך לגשת אליהם. ומלבד זאת איך עושים את זה בלי להתנשא? כי גם שכתבתי את זה, באיזשהוא מקום הרגשתי ממש מתנשא... נראלי שזה יכול ממש לפגוע בתהליך... ואני חושב שזה ממש מתקבל על הדעת וזה דווקא מרחיק אותי מהנושא הזה.

ילדים עם ליקויי למידה קשים- ניסתי לקחת קבוצה שכבר פגשתי איכשהוא, נזכרתי במחויבות האישית בכיתה ט' עם הכיתה של הילדים עם לקויות הלמידה. אני זוכר שראיתי את הכיתה הזאת, ראיתי ילדים ממש רגילים, לא היה משו כל כך יוצא דופן, אבל כולם אובחנו כלקויי למידה, ושמו אותם בכיתה מיוחדת בבית ספר רגיל. ראיתי איך שאר הילדים בשכבה מתייחסים אליהם בהפסקה, וזה היה ממש מגעיל. הם נודו מכל בחינה, כל הזמן נזרקו לעברם הערות ממש מגעילות ואכזריות, וראיתי שהם ממש נפגעו ולחלקם זה גרם להסתגר ולחלקם זה גרם להיות ממש אלימים ותוקפניים. והיה לזה השפעה ממש גדולה אחר כך בכיתה, על היחס למורים, על האינטראקציה שלהם בכטיתה אחד עם השני, על ההירכיה בכיתה ועוד על כל כך הרבה... כן ואין לי מושג למה אמרתי את כל זה... אבל זה כל כך השפי עליי. בכלל הכיתה הזאת ממש השפיע עליי. הייתי רוצה לתת להם משו, לתקן את העוול שהחברה עשתה להם. אבל הם היו משתתפים בכל כך הרבה תוכניות חונכות וכאלו, הם הפכו לאיזשהוא מסכנים שלכל אחד כל לאמץ, וזה הפך למעט קר כזה. לא יודע להסביר. אני לא יודע מה אני יכול לעשות איתם, הייתי רוצה להעלות להם את הדימוי העצמי, הייתי רוצה לאתגר אותם, להראות להם שהם כן שווים משו... אין לי מושג איך...

לכלוך- ירושלים מלוכלכת. זה פשוט מגעיל. כל מקום כמעט שתלך אליו בעיר מלוכלך, מוזנח, או שנמצא בתהליכים של בנייה. עיר הבירה שלנו, המקום שצריך לייצג את כולנו ולהיות המקום הכי יפה בארץ, הכי מוזנח והכי מגעיל. לא יודע, כל העיר נראת כאילו היא לא גמורה, חצי בבניה, די מגעילה. פשוט קשה לאהוב את העיר שהיא נראית ככה. אין גם בכלל ירוק. לא יודע העיר נראית נורא. הייתי רוצה לעשות עם זה משו. לא יודע בדיוק מה. גם מיחזור בדרך לא היה רע. זה קצת מפוזר לי מידי כרגע.

זה בערך הכל... ואין לי מושג מה לעשות עם זה. עד שהגעתי גם לזה לקח לי שנה...

עכשיו אני צריך לבחור קבוצה אחת, ולהתחיל לעשות יותר מחקר, להיות יותר ממוקד...  לבנות לי רעיון יותר מוגדר.

תעזרו לי להחליט איזה קבוצה. ואם בא לכם תנו לי גם עוד רעיונות בהקשר של הנושאים שנתתי...

תודה מראש.

.k.o.s