השעה כבר מאוחרת,

ואני לא שם מוזיקה. נותן לראש שלי לנוח.

לחשוב בכיוון שלו, להתנתק.

ועוד לילה נמרח, לא מנוצל, ככל לילה בסופשבוע טיפוסי.

כי זה הפך למעין, רכבת בכמה שבועות האחרונים,

ליתר דיוק, רכבת אקספרס.

אני ל מוצא את עצמי במהלך השבוע, כמו טירוף.

זז מפה לשם, ממבחן, לפגישה, לסדנה, ובסופו של דבר תשישות, שחיקה, ואיבוד מוטיבציה מציפיםן אותי.

ואני כבר מרגיש כאילו אני גורר את עצמי, מכשיל אותי בכל מה שאני עושה.

בהסוואה הצבועה הזאת של "אבל אני אוהב את זה..", כי בזמן האחרון אני לא.

ואני מגיע באמת לסף התמוטטות, כשאין שם אף אחד, ונשבר, לסוף שבוע שימרח, בתקווה שהעצלנות הפ תפתור הכול.

למלא בטריות.

זז לבד, מעדכן את כולם, שכביכול תומכים, כביכול מתענינים, אף אחד לא מעורב. רק לי אכפת.

ואני מחזיק את עצמי, לשמוע אחרים ולנחם. כי קל עם זה, כי נוח לי.

וכי למדתי שעדיף לשתוק, כי אני מדבר שטויות, וכי אני לא אקבל לא תשובה ולא נחמה.

והפכתי פסימי, והפכתי לאוטומט של חיים מלאים.

לחיים שמלאים מעצמם, שבא לי להקיא.

ולמצוא עכשיו בכול זה מי אתה, ולשבור את הראש על סימני שאלה.

והכי כואב, להרגיש שזה לא אני, להרגיש את הריחוק הזה.

כי כבר קשה לי לחייך, באמת שאני לא יודע אם אנשים שמו לב. אבל החיוכים שלי התמעטו.

כי פעם חיוך אצלי היה איזושהיא חיוביות, חיוביות חיונית שנעלמה.

מחייך רק בזיוף, מחייך רק מבדיחה לא מצחיקה כדי להרגיש קשור.

אבל מחזיק את עצמי, עם שק מלא של דמעות שלא יתרוקן.

ואני מוציא ת זה פה, ואני מרגיש שאני פשוט מקיא את הנשמה שלי...

אני מטומטם.

אני שמן.

אני מתעסק בשטויות.

אני לא עונה.

וזה לא יסגר...

ואני אמשיך לסבול, כי קשה ללכת אחורה. יותר נכון זה לא אופציה אחורה.

זה לא אופציה לבטל, וזה לא אופציה לשנות, כי הכול מובנה.

בריבועים ריבועים.

והפה יבש, ואני מותש. מרוח.

נגעל.

"איך? אין לי קודש הקודשים בחיים שלי. החיים שלי הם חול, חול מוחלט מתחילתם ועד סופם, ומה שאין לי בתוככי נפשי, אני לא אתן לך להקים ביני לבינך במילים מתות. לא לך, ולא לאדם אחר שירצה לחיות איתי. כל מי שינסה להקיף את עצמו בחומות של קדושה, אני אהרוס אותן בשמחה ובלי נקיפות מצפון."

.k.o.s

כן כן, עשיתי היום משמרת, עם קצת ספקות כי שבת2 זה לא מה שהיה פעם.

עבדתי עם נהג לא הכי נחמד אבל הוא היה סבבה, לא דיבר יותר מידי, עם עוד חדש שלי, ואבלס השתבצה עם מישהיא אחרת שהבירזה לה אבל בסוף גם הצטרפה אלינו.

והייתה לנו ליזה! וזה היה אחד הדברים!..

לא הייתי אומר היפים כי זה לא היה הדבר הכי יפה שראתי..

אבל זה עשה איזה הרגשה כזאתי, שאי אפשר להסביר.

אתה רואה את הבנאדם הקטן הזה יוצא לעולם, בשניה הראשונה.

שהוא עדיין בקוישי פתח עניים, לא יודע כלום מהכלום הזה שהוא יצא אליו, פשוט...

התמימות הטהורה. היופי.

ואוו, זה עשה לי את ההרגשה הכי מדהימה.

זה עשה לי את השבוע.

וזהו.. אנשים כל הזמן נכנסים לפה.. לא נוח עכשיו..

וזה יכל להתפתח לשיחה מאוד עמוקה עם עצמי.. חבל.

.k.o.s

הבעיתיות שביצרית קשר. הצביעות, אבל התלות הגדולה והמחויבות.

זה הופך לעול.

גורם לך להרגיש פספוס, להרגיש מרוחק.

ולראות איך לאחרים זה בא קל. ולי זה לא. פשוט לא, כי אני לא כזה.

וזה היה ככה, זה ככה, וזה יהיה ככה.

כי שיחה כזאתי אני אפעם לא יעשה, אנני אפעם לא אגיד את הדברים האלו. לא ככה.

וכל הניסיון לעשות רושם, וכל ההשקעה, בסופו של דבר נעלמים בשניה שמגלים את הרקנות.

את המשחק הזה...

את הדבר שהוא הכי לא אמיתי, שהכי רחוק ממני, אבל זה מה שצף על פני השטח.

זה מה שקובע.

והניסיון הנואש להתחבב, להדחף, להחשיב את עצמי רצוי.

זאת דינמיקה שאני לעולם לא אצליח להשתלב בה.

והשקרים לעצמי, והאכזבות מעצמי, וזה שאני לא יכול להית שלם עם עצמי.

זה אולי נשמע עצוב, אבל אני לא עצוב בכלל.

אני מרגיש ריק, כמו חלל בתוך הבטן. בחילה.

בחילה מדו שיח ריק, שנעלם אחרי שניה. שנשכח, לאור השונות, והזרות שבידיעה שאני זה פשוט לא אני.

ושאי אפשר להסתפק בזה.

וזה נכון, יש לי את החברים שלי. ולפעמים זה מספיק.

אבל לפעמים צריך יותר, לפעמים צריך להסתגל למקומות בלעדיהם. ולאבד את הבטחון שניתן לי מהם, ולנסות להתעלם ממי שאני כדי להיות שייך.

ויותר גרוע, להרכיב את הפאזל הנורא הזה, לחבר אנשים על ידי משו שאני בכלל לא מתחבר אליו.

ואני כבר תוהה כמה מתאים לי להיות אני, לעשות את מה שאני עושה, לומר את מה שאני אומר.

והבעיה היא שאני כל הזמן אומר שאני נגעל מזה, וזה לא אני, וכל ההתעלות הזאתי...

שאני הכי מת להיות כזה.

פשוט לא הסתגלתי. זה מהלך השנים..

ואני לא יכול להגיד ש100% טוב לי עם זה, כי עובדה תראו מה אני כותב עכשיו.

אני חושק בגועל. אבל אני מתכחש (שגיאת כתיב?) לקיום כל רצון לקשר כזה אליי.

וזה תמיד בא בלילה..

.k.o.s