איזה שיר יפה... בדיוק מתנגן ברדיו.

"אני מסתכל על פנייך, את חלומך מלטפת קרן אור.. קטנה..

יש אי שם, מישהו חושב עלייך, מישו רוצה אותך נורא...

יש אי שם.."

די מיציתי. התאמצתי יותר מידי בשביל דברי אחרים- מסיבת אביב הכנס במנו"ע... במקום ללמוד.

אני זז כמו צב.

ואני לא לחוץ. לא באמת לחוץ. כי אין לי כוח.

לא השקעתי בכלל בכלל בלימודים שלי. לא למדתי כמעט למתכונת. היום אני חייב לחרוש.

ויש לי זמן לחרוש עד בערך 20:00.

כי אני בשמונה צריך לצאת למיונים לסגל (מד"א), בתחנה.. זה ב20:30

ואין לי הדרכה, ולא יהיה לי זמן להכין, כי אני צריך ללמוד.

אז בגלל שאני גם חייב הדרכה, וגם חייב ללמוד, אמרתי למה לא לשלב את שניהם?

אז אני הולך להכין הדרכה על החומר של היסטוריה!

כן כן.. זה משעמם, אבל מה לעשות. גם דברים משעממים צריך להעביר.

את האמת אני לא סגור על עצמי למה אני בכלל הולך למיונים האלה... אני לא יודע מה אני רוצה להיות אם בכלל- אחמ"ש?! מד"ן?! מד"צ?

אני מספיק טוב בכלל? אני טוב באמת?

טוב לפחות ננסה...

אני ז ללמוד.

אני חייב להגיד שאני לא אוהב כבר את הכרתיבה שלי בבלוג. הסבר- בהמשך...

.k.o.s

מה זה החרא הזה? כבר 10?????????????????????.. ואני רציתי להתחיל ללמוד מוקדם...

חופש.

זה מרענן. נותן לי סוףסוף לפרוק קצת לחץ. להתאפס על עצמי.

הוא התחיל בצורה מושלמת עם המש"צים בכנסת יום שני,

ואז הוא המשיך לערב חג אצל דודים שגם כן היה די מהנה,

ואתמול גם הייתה לי אחת המשמרות הכי טובות במד"א! ויש לי עוד אחת גם ביום שבת > אושר

אבל אני צרריך עכשיו לעשות את כל הדברים שדחיתי : בוקריפורט(מלפני פסח), עבודה בפיסיקה(שהיה צריך להגיש לפני שבועיים),עבודה בתאטרון (ליום שני שעדיין בכלל לא התחלתי לעבוד עלייה), עבודה *עצומה* בסוציולוגיה (שאין לי כוח לעשות בכלל)...

ויש את הכנס של מנו"ע

ומסיבת אביב

זה הורס את כל הכיף

טוב לא נורא... החיים קשים.

תתמודד.

.k.o.s

תראו איזה קטע קורע
כל הזכויות שמורות לנדבפלמור, שקורא פה, אבל אףפעם לא טורח להגיב...

אני לא מוכן למתכונת בלשון. לא מוכן.

לא פתרתי כלום מהמיקוד כי אין לי =\ ודי לא התאמצתי בלמידה...

כי אני דפוק...

אני אקבל די נמוך. 70 ופחות בערך.

אין גם ממי להעתיק אז זה עוד יותר נורא.

אני מוצא כל הזמן סיבות להתבכיין. די!

פעם הבאה שאני מתכיין תכעסו עליי.

אוף, אני מרגיש מפונק כזה, מתלונן על כל דבר קטן, לא כי זה באמת מפריע לי.

הרצון הזה לצומי פשוט...

אני לא כזה. אני לא באמת כזה.

אבל אני ממש מפחד מהמתכונת. זה מכה. ממש מכה.

אבל יהיה טוב. בסוף כולנו נמות...

אני לא סגור על עצמי- ללכת למיונים לסגל או לא?...

התלבטות קשה מידי.

טוב העינים כבר נעצמות,

אז לילה טוב.

.k.o.s

מרגיש על סף של משבר. כמו הולך על אגם קפוא, בצעדים קטנים, רכים ואז שומע את הקול. סדק.

אני רואה מה הולך לבוא, רואה את הקרח נשבר, רואה איך אני לאט לאט טובע.

אבל יש גם אפשרות אחרת. לקחת את הסיכון ולרוץ. לרוץ ולברוח, כי אני לא רוצה. אין סיבה.

השיפוץ הזה. שלא נפסק, מבלאגן לי את הכל. כל הזמן לנקות, לנקות לנקות. פועלים ערבים שצוחקים כל פעם שאני עובר לידם, מתפללים לי בחדר, מעשני כל הזמן וזורקים את הבדלים על הרצפה. לקח את הפרטיות. עננים של אבק, אי נוחות שלא נגמרת.

המתכונת הזאת. שאני בכלל לא מרגיש מוכן. אבל אף פעןם אי אפשר להרגיש מוכנים. זה בלתי צפוי. פערים שקששה להשלים, ועצלנות שרק מגדילה אותם.

המשפחה הזאת. משגעת אותי. ההורים שלי שכל הזמן רבים איתי, ואני איתם. בלי הפסקה. "אתה עושה לי צלקות בנשמה", אבא שלי אמר לי שבוע שעבר. החתונה הזאת, של הבן דוד הדוס שלי, נורא קירבה אבל גם נורא הרחיקה אותי מהמשפחה ומהדת. אני דוחה אותם הם לא דוחים אותי- אני גזען? או שמא מותר לי. אנוכיות שדוחקת אותי ואת כולם לצדדים אבל היא בלתי נמנעת.

האחריות הזאת. במועצה, בון ליר, במד"א. אני לא יודע אם רוצה בה בכלל, אני לא יודע איך אני יכול להתמודד איתה. זה כמו זהב, הוא נורא נוצץ ואתה רוצה נורא להשיג אותו, אבל שהוא כבר אצלך בידיים הוא חסר כל ערך. רוצה לעמוד בציפיות, של עצמי ושל אחרים, מוכן לעשות את זה אבל זה קשה. דבר אחד עולה אחר, אין כבר סדר עדיפויות. "איך אתה באמת יכול הכול" למה אתה יכול הכל? מתי יגיע הזמן להפסיק. רצונות צבועים ומעשים אמיתיים שמפרים את האיזון.

העול הזה. עול המחשבות. שלא נפסק, גורם לך לזלזל בעצמך שוב ושוב. מרחיק אותך. גורם לך לכאב ראש.

מרגיש נרדף על ידי עצמי. לא מרוצה, לא מסופק, לא החלטי.

לא מובן.

לא מנסה להיות מובן. אבל רוצה להיות.

מנסה לערער את עצמך.

.k.o.s

אני יודע שחפרתי על זה שלא כתבתי פה הרבה זמן אבל...

היום סוףסוף אחי חזר וסידר את האינטרנט,

אחרי כל כך הרבה זמן,

זמן ארוך שבו עברו עליי הרבה דברים.

ואני תוהה...

האם יש למה לכתוב אותם כבר?

כל כך רציתי לכתוב אותם באותו רגע,

כי רציתי להוציא, רציתי לספר, רציתי גם צומי,

אבל לא היה איך. בלעתי הכל.

הוצאתי את זה בעצבים על אנשים.

אני יכול להגיד רק שהתקופה הזאת שלא היה לי מחשב הייתה תקופה מאכזבת-מתסכלת.

למדתי שקארמה זה באמת דבר אמיתי. ושאתה מניאק זה חוזר אליך בגדול בכל המובנים.

למדתי שאולי אני לא מי שאני חושב שאני, כלומר שאני תופס את עצמי בצורה אחרת מאיך שאנשים אחרים רואים אותי. ואני לא תמיד אוהב את זה. זה גם מבלבל כי אני מקבל תגובות הפוכות מאנשים שבאים מכיוונים שונים מהחיים שלי, אז אני כבר לא יודע איך ולמה וכמה.

אני רוצה להיות "מישהו", ושאני אומר מישהו אני מתכוון לאיזו שהיא אישיות מענינת, שתמיד יודעת מה להגיד, תמיד בטוחה בעצמה, לא מפחדת לבייש את עצמה, שבאמת מזיזה, ובעדיפות שגם תהיה רזה [מה שמזכיר לי שיש לי תור לתזונאית יום שני... קשה לי ללכת לשם כל פעם מחדש, לשמוע את אותו חרא, להגיד "כן כן", ואח"כ להמשיך כאילו זה לא קרה. אני רוצה את השינוי הזה, אני חייב אותו כבר, אבל אני עצלן מטומטם. חסר מוטיבציה ודי פתטי...].

הגעתי למסקנה שאני סתם חרטטן בכל מה שקשו למועצה ולכל הפיעילויות האחרות. אני אומר ששינוי חשוב לי, אני אומר שאני רוצה להיות פעיל ולעזור. אבל תכלס אני סתם משחק. משחק אותה כאילו אני באמת עושה משו במועצה. כאילו מד"איסט מובחר. כאילו אני באמת עושה את העבודה שלי במנו"ע. אומר ומתכוון לדבר אחד ועושה דבר אחר ובסוף יוצא לי שם של...

אני תוהה הרבה אם שינוי חברתי, דבר שכבר הרבה זמן חרות על הדגל האישי שלי, ונחשב לעיקרון מוסרי שלפחות חשבתי שחשוב לי-אם בכלל אכפת לי ממנו. כי תכלס מה אני רוצה לשנות? מה כל כל בוער לי? מה באמת כל כך חשוב לי? זה בכלל חשוב לי? למה? כל המחשבות האלה נובעות מאותה הרצאה ששמעתי בכנס מועצות, הרצאה של ארז אשל. הוא באמת גרם לי לחשוב על כל הקטע הזה של שינוי חברתי. האמת שזה רופף לי את הקשר ביני לבין "שינוי חברתי". כי הוא דיבר על שינויי כל כך גודלים כל כך חשובים, דברים שאם אמרתי שהם קרובים לי, הבנתי כמה הם רחוקים ממני. הוא הראה הרבה דרכים, סימן את הדרך שלו, הלך בה והשאיר אותי בצומת להבין לבד לאן ללכת. ביינתים אני מסתכל דווקא אחורה אבל לוקח את הצעד שלי קדימה. 

אני ממש מתוסכל מהעובדה שלא עברתי את המיונים לקורס מש"צים. זה שנכנסתי ל"רשימת המתנה" ממש ממש הוריד לי את הביטחון העצמי וההערכה של עצמי ברמות. הוא הרס לי פנטזיה שכל כך רציתי שתהיה אמיתית. יותר מהכל! וששמעתי שדווקא אני לא עברתי והאחרים כנראה שכן כל כך כל כך התאכזבתי. נהייתי ממורמר ועצוב. התבכיינתי לחברים שלי, ולהורים שלי לא אמרתי כלום. קינאתי. לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. "הם אמרו שאתה לא מתאים להיות מש"ב". תכלס ידעתי שזה יקרה, אבל קיוותי שזה לא יקרה. היה לי קשה לקבל את זה. אבל בסופו של דבר הייתי חייב. אבל זה עדיין "כואב".

נהנתי בל"ג בעומר. אבל יצאנו מניאקים שהברזנו לליאור. ידעתי את זה מראש, והבנתי שאני אצטרך לעמוד מאחוריי זה. אבל איכשהוא רוב האשמה נפלה עליי ובכלל לא נעים לי ממנו עכשיו. ואני חושב שעכשיו בגלל זה הקארמה פועלת ועכשיו בגלל זה המזל הרע נדבק אליי- וזה שהייתי מניאק הכל חוזר אליי ישירות לפרצוף.

השיפוץ הזה שאנחנו עושים פשוט נמאס עליי. אין לי חדר. אני נושם אבק, וגם הבגדים שלי מכוסים אבק. אין לי פרטיות. עד עכשיו גם לא אינטרנט. זה משגע אותי. ולהורים שלי זה גם קשה, ובזמן האחרון אנחנו כל הזמן רבים על משו. כל הזמן מוציאים עליי את העצבים ומצפים שאני אשתוק, אבל זה מעצבן אוי אז אני לא שותק. ואח"כ אני שומע מאחותי בטלפון "מה עודד.. שמעתי שאתה מעצבן את כולם". קפצו לי. [האימרה הזאת מלווה בהרבה רגשות אשם]

קיצר.

אני רוצה שהחודש הזה יגמר.

כך גם המתכונות יגמרו.

והמזל הרע יעלם!

ואני ארגע עד כמה שאפשר...

אני צריך עוד לחשוב. הרבה.

אני ממש ממש מקוה שאני אעבור את המיונים לסגל לשנה הבאה במד"א, אני ממש ממש רוצה להיות אחמ"ש (אחראי משמרת). אבל הם תקעו מבחן עיוני. זונות. אני מקווה שאני באמת יהיה טוב מספיק =] אחלו לי בהצלחה...

גם במתכונות.

.k.o.s