פיסת שמיים

בזמן האחרון אני מרגישה שאתה שם. לידי. כל הזמן.

ואני עדיין לא מוצאת את הכלים לאתר אותך.

אבל אני יודעת שאתה שם.

כי לפעמים, כשאנחנו מספיק קרובים-

אני מרגישה מן שלווה בלתי מוסברת שכזו,

וכששוב מתרחקים, גם אם זה לקצת, אז מרגיש לי חסר.

וקצת ריק.

וכל זה, זה למרות שעוד לא פגשתי אותך באמת,

וכל זה, למרות שאנחנו רואים זה את זה כמעט על בסיס יומיומי,

רק לא מקצים מספיק זמן למפגש החפוז הזה כנראה,

אחרת איזו סיבה הגיונית יש להכל?

והנה, בדיוק כמוך גם אני עדיין מחפשת אותך,

לפעמים קצת מתייאשת, אבל זה עובר לי דיי מהר בסופו של דבר.

כבר אין יום שאני לא מחפשת את המבט שלך בהמון החולף,

בתוך גל האנשים שהולכים וחוזרים סביבי,

ורק שתדע שהקצב נהיה מסחרר מיום ליום.

ולמען האמת, אני עדיין לא ממש יודעת מה לחפש, או איפה.

כי אני לא יודעת מי אתה. או איפה למצוא אותך.

אני רק יודעת בוודאות מוחלטת שאתה שם.

וזה קצת מוזר לאהוב ולרצות למישהו שלא מכירים ולא יודעים מי הוא.

למרות שגם אתה לא יודע מי אני, אבל נכון לעכשיו מסתפק כמוני רק בידיעה שאני שם. לידך.

כי אין זמן כרגע.

כי אין כוח.

כי עוד לא נפגשנו והכרנו את הטוב הזה.

וחוצמזה, כל כך הרבה זמן שלא הייתי כאן,

וכל כך הרבה שהספיק כבר להשתנות.

התיכון כבר נמצא עמוק בארכיון בגדר הסטוריה,

והסטוריה לא רעה דווקא,

וההווה עמוס ורווי במגוון ריחות וצלילים חדשים.

שלא לדבר בכלל על העתיד

מוקדם מדיי בשביל לקטר.

חזרתי לענייני,

אשוב בקרוב

[כן בטח..]