"מפתח המרחק פתח לי שער של געגועים"

ריקנות?

וכמה שקל לכתוב חיוכים ככה קשה לחייך אותם.

לאן הכל נעלם?

מוצאת קצת זמן לבד.

וזה אסור

תוך כדי הליכה עוברות לי שורות שרוצות לעבור לדף.אבל אני לא כותבת אותם

מחשבות שרצות בלי סוף.בלי סיבה.בלי עקרון מסויים

מנסה להבין מה קורה לי.כל החודשים האחרונים

לא באמת מוצאת תשובה.רק חצאי תשובות שלא יוצרות לי תשובה אחת ברורה וגורמות לי לאבד עיניין

מעלה זכרונות.חושבת.באמת מאמינה שכבר לא נשאר כלום.רק הפחד הזה..כלום ממני.

השנתיים האחרונות האלו.כאילו נגעתי בעצמי ועזבתי מאות פעמים.אבל אף פעם לא נשארתי.

כאילו הכרתי את עצמי כמה פעמים וכפול מהם איבדתי את עצמי.

ועכשיו?

איפה אני עומדת עכשיו בכלל?

מלאה בכעס.בכאב.בגעגועים שהורסים אותי.מלאה באהבה לא מסופקת.בחיוכים שדהו וזכרונות ישנים.

ומעבר לזה? מעבר לזה לא נשארתי כלום.פשוט כלום.

חושבת פעם אחרי פעם,מה יזכיר לי את התקופה הזאת כשאהיה מבוגרת יותר..

מה יעבור לי בראש שארצה לספר לילדים שלי על הנעורים.על התקופה היפה ביותר בחיים שלי.

וכבר עכשיו יש לי תשובה מספיק טובה.שאולי גם אז תעלה לי דמעות לעיניים.

רוצה לחוות שוב.רוצה להרגיש.רוצה לנשום.להתמכר.

כל כך מיותר להגיד אתזה בכלל.כלכך מיותר להרגיש אתזה.

נשבר לי מהשגרה הזאת.פשוט לא נעימה לי.לא מספקת אותי.לא גורמת לי לחייך.

נמאס לי מהדמעות האלו שאין לי שליטה עליהם.שפשוט חונקות בגרון,יורדות מהר ומתייבשות מהר יותר על הלחיים

נמאס לי שאין לי סיבה לכלום כבר.שאין לי מושג אפילו מה עובר עלי

נמאס לי להרגיש לבד.

נמאס לי מהשאלות של כולם.שגורמות לי לחייך את החיוך העצוב הזה של פעם.

לא רוצה לחזור להיות הילדה הזאת.

לא רוצה..

"תענה לי עוד פעם

 תוותר לי עוד פעם... עוד פעם

 כבר לא אותו דבר

זה לא עוזר

רק הפחד

בגוף הוא מתפזר

זה מתגבר"

אני כלכך מתגעגעת לעצמי.

לזאת שחייכה כל בוקר

לזאת שהרגישה שלמה עם עצמה.

לילדה המאושרת הזאת.

לחלומות המתוקים.לשינה תוך כדי חיוך

לזאת שיכלה לבהות בתקרה שעות ולחייך.

לילדה האופטימית.לילדה השמחה

לזאת שמצאה את הטוב בכל דבר רע

שידעה שיש לה במה להחזיק ולהמשיך הלאה.שלא נתנה לעצמה ליפול

לילדה שידעה שיש טעם בכל דבר.לזאת שמצאה את מה שגורם לה לחייך.

לזאת שהייתה מוכנה לרוץ למטרה שלה בכל הכוח.ויהי מה..

לזאת שידעה מתי לשתוק.מתי לצרוח.מתי כדאי ומתי לא.

לזאת שהיו לה מליוני שאלות.ומליוני תשובות להן.

לזאת שלא התייאשה משום דבר.

לזאת שהייתה בוכה מאושר.

לאן כל זה הולך?

כל פוסט אותו הדבר.אותן תחושות.

דמעות בעיניים.צמרמורת וחשק לחיבוק.

לא רוצה את זה יותר.

פשוט לא.

לא סולחת לעצמי.

ואל תבקשו הסברים.

אין הסברים.

עריכה:

למה בכלל חשבתי שאתם תהיו שם בשבילי.

same ols shit