"מפתח המרחק פתח לי שער של געגועים"

לא יכולה להסתיר את הדמעות שעולות לי בעיניים שניה שאני מבינה שנגמר.

אולי התחיל.כמו שעודד שלנו אמר.

עודד שלנו יש לי כלכך הרבה להגיד עליך.

לא מעכלת.לא מצליחה להבין.

יש לי כלכך הרבה לכתוב.לא יודעת מאיפה להתחיל.אז ננסה לפי סדר הימים.

יום ראשון 21.10

רק יצאנו.

אני זוכרת איך ישבתי שם לבד נשענת על התיק הענק הזה.וחושבת..

שבוע שלם? איך אני אשרוד את זה?

איך אני אתמודד עם זה לבד?

איך אני כבר מתגעגעת..אולי זה טעות לצאת בכלל.אולי זה לא בשבילי.

פתאום מישהו מתחיל לנגן.אני שרה..מחייכת.מרגישה קצת בבית.

רואה את הניצוץ של כולם בעיניים ויודעת שזה אולי פעם האחרונה השבוע שאני רואה את האנשים האלה בדרך הזאת.

עולים לאוטובוסים.כולם מקטרים.נרדמים ומתעוררים בערך כל חמש דקות.

יום שני 22.10 -בדד.

ירדנו מהאוטובוסים.

אני עוד זוכרת כמה רעדתי מקור.

כולם עם ארוך ואני עם חולצה קצרה.מנסה לשיר והקול שלי עייף מידי.צמאה ורעבה.

עדיין חשוך,יש עוד ירח.ואנחנו כבר עושים טקס פתיחה.

המדריך הראשי עומד מול כולם וצועק "בוקר טוב מסע ישראלי" ואנחנו בכלל עוד לא שם,אבל עונים.מסביר שזה היה החלום שלו.שבדיוק כאן ועכשיו אנחנו מתחילים מסע אל הנפש שלנו.מסע על האמת.שאולי אחרי אנחנו נחזור שונים.אולי אנחנו נבין דברים אחרים.אולי זאת התחלה.או יותר נכון סוף.

ומתחילים ללכת.תוך כדי עולה השמש.

עומדים ומתחילים להביט מעבר.הנוף.היופי.הקושי.הדמעות.השמחה.השירה.הזיעה.הרגליים הכואבות.

מ5 וחצי אנחנו הולכים וכבר 4..זה לא נגמר.הכל כואב לי.כל הרגליים כחולות ואין היום מקלחת.לא יודעת למה בכלל הגעתי לפה.חייבת לשמוע את הקול הזה.חייבת חיבוק של אמא ואבא.

מנסה להרגיע את כולם מסביב ושומרת לעצמי את הפחד בפנים.עד שזה יעבור.

שיחת סיכום יום עם הכיתה,כולם נראים קצת עצובים.קצת רועדים מקור.

והוא עדיין מחייך."זה הטעם,תסתכלו מסביב."

הגענו לאוהלים.קר.ואני רעבה כ"כ.אוכלים מה שמוצאים.מתלבשים במה שמוצאים.ישנים איך שאפשר.או שלא ישנים.

מתעוררת ב3 לפנות בוקר,רואה אותן ישנות.שומעת תנים מסביב לאוהל שלי.מרגיעה את עצמי "אני יודעת שיש מישהו למעלה ששומר עלי".ונרדמת.

יום שלישי 23.10 -אני והקבוצה

4 לפנות בוקר.טופי מעירה אותי.צריך ללכת לשירותים.

חושך מטורף בחוץ.אנחנו עם פנסים.כל בקבוק שמתגלגל על החול אנחנו קופצות.

מקטרת כל הדרך לשירותים.הרגליים כואבות.העיניים בקושי נפתחות.2 נקעים ואני בקושי מצליחה לזוז קדימה.

יודעת שאין ברירה.והולכת..

לאט לאט עולה הבוקר.

פתאום שניר בא.חיבוק של הבוקר.כמה התגעגעתי.

מרגישה טיפה בטוחה יותר.

נץ קפה.כולנו יושבים במעגל עם עודד.שותים תה עם תפוח.מדברים על הבוקר,על מה יקרה היום.על איך ישנו.

כולם מקטרים.כולם עצבניים.כמעט בטוחה שאני מרגישה כמו כולם.

וכן,הוא עדיין מחייך.

מתארגנים והולכים.התיק פתאום נראה לי כבד יותר.הרגלים מותשות יותר.הכתפיים כואבות מהכובד של התיק.

מתחילים ללכת.נראה כאילו הכל בשליטה.

עליה,פה זה התחיל להיות קשה.ואחד מהם תופס לי את היד.רץ איתי."רק עוד 200 מטר.עוד מעט נגמר."

רואה איך כולם מנסים שלא להגיד "נמאס לי".מותשים.רוצים הבייתה.

"תגיד,כמה פעמים עשית את המסלול הזה?"

"הרבה מאוד.."

"ואף פעם לא אמרת לעצמך 'זאת פעם אחרונה שאני חוזר לפה'?"

"מה פתאום.תראי איזה יופי.תראי איזה נוף.תרגישי את הכאב.תראי איזה הנאה מיוחדת.את זה את לוקחת איתך".

עולים על האוטובוסים ונוסעים לאוהל.אוכלים.מתקלחים בעצבים.

כולי רטובה.השיער לא מסורק ובא לי לבכות.

העייפות הורסת אותי.הגוף כואב.והכל מבולגן פיזית ומבולגן עוד יותר בראש.

טופי בוכה.ואני עוד שניה נשברת ובוכה גם.עוצמת עיניים ונרגעת."עוד קצת..".

מנסה להפסיק לחשוב.עוצמת עיניים ונרדמת.

יום רביעי 24.10-אני והקהילה

מתעוררת בבוקר.אני חושבת שישנתי קצת טוב יותר.

רואה את כולם מולי שוב.התחלתי להתרגל לזה.אפילו לאהוב את זה.

"בוקר חיוכים לכולם" היא מחלקת לנו.

ואנחנו מקטרים עם חיוך.

נץ קפה כמו כל יום.ואני כבר אוהבת את המקום שלי פה.אוהבת את המעגל.אוהבת את השיחות.אוהבת את עודד.את החיוך שלו.את השמחת חיים.את הטוב והכינות בעיניים שלו.

מקבלים חולצות."מסע ישראלי מבראשית.לגעת.לחוות להרגיש".

היום מתנדבים במע"ש..

הוא אמר שיהיה קשה.שלא יהיה קל.הגענו לשם.כלכך פחדתי.איך אני אמורה להתנהג.איך אני אמורה לחשוב.איך אני אמורה לחבק.

ירדנו מהאוטובוסים,מישהו מהם בא.ולוחץ לי את היד.והניצוץ שלו בעיניים.השמחה שלו."שלום,אני יורי"

כולם בוכים.ואז מחייכים.מחזיקים להם את היד.מחבקים.

פתאום אני מרגישה את השחרור הזה.

אין את ההיסוס הזה.כולם קופצים.רוקדים.צועקים.והם איתנו.שמחים כלכך.

והיא בוכה."אני רוצה בלון אדום ואין לי".ואני בוכה גם.ואז היא מקבלת בלון אדום ויושבת לאכול.ואני מרגישה קצת כמו אמא.קצת כמו ילדה קטנה.קצת שונה.

עולים לאוטובוסים.הסיפוק האדיר הזה.הנתינה.החיוכים של כל אחד מהם.הפנים השמחות.

מרגישה שאני אחזור לפה לבד מתישהו.שזה היה טוב.שזה היה טוב עד כדי כך שאני מרגישה מאושרת.היי מטורף.

הולכים לאוהלים.היום אולי נישן טוב יותר..

שיחת סיכום.

רואים איך הנתינה עשתה אותנו אנשים אחרים.רואים את השמחה של כולם בעיניים.רואים את האושר.

נרדמים,לילה טוב לכולם מסע ישראלי.תודה על היום המדהים הזה.

לילה טוב טופי.אני אוהבת אותך,לילה טוב אמא ואבא.אני מתגעגעת כלכך.תודה אלוקים.תודה.

יום חמישי 25.10 -אני והעם בארץ

3 לפנות בוקר,"חןחןחן קומי מהר יש עליך תולעת"."מה?!?!" קמה מהר מרגישה שורף כ"כ. לא מבינה בכלל מה הולך מסביבי אבל אני לא כ"כ מרוצה מהעיניין הזה חח.. נרדמת במקום אחר.

חצי שעה אחרי כבר מתעוררת ומתחילה להתלבש ולהתארגן.

שני מתעוררת.עין נפוחה.עקיצה של נדל ארסי.

בכי היסטרי,רעידות.קרח.קופת חולים.בוקר קצת עצוב.

ואני בקושי מצליחה להפסיק לבכות בגללה.מנסה להרגע.פספסתי נץ קפה.פספתי קצת את הבוקר.אבל היא חשובה יותר.

הולכים ליד ושם.והיא באה איתי.

כ"כ מרגש.כ"כ קרוב.כ"כ אמיתי.

פשוט מדהים כמה שזה בלתי נתפס.

יוצאים.היום כבר אכסניות.מקלחות.שירותים.מיטה עם מצעים.

כולם מגיעים מתקלחים ונרדמים.

ואני רצה להתקשר אליו.מתגעגעת.מתקלחת אחרונה.ונרדמת מהר.

יום שישי 26.10: אני והמדינה

קמה בבוקר.שוב נץ בוקר.והוא שוב מחייך.אני לא חושבת שהכרתי בחיי בנדם כלכך יפה.

והוא שוב שואל שאלות.ומדבר איתנו על העומק בדבר.על השמחה מכל שניה.מכל נשימה.על החול.על האדמה.על הארץ היפה שלנו.על הדת שלנו.על העצמי.על הנשמה שבנו.

הולכים להר הרצל.טקס לרבין.רובע היהודי.משמעות.

ובערב כותל.

הולכים עם ניצוצות בעיניים.עוד זוכרת בדיוק כמה היינו.איך נשמענו.איך הרגשנו.

כולם עם דמעות בעיניים.קרבה כזאת לא ראיתי בחיים.

מעגל ענק.כולם יד ביד.קופצים."אחים.אחים.אחים אחים אחים.שמחה.שמחה.שמחה שמחה שמחה"!!!!

פתאום אני מרגישה הכי קרובה ליהדות.כולנו אחים.כולנו אוהבים אחד את השני.אנחנו חלק אחד מהשני.כל אחד ואחד מאיתנו הוא חלק בלתי נפרד מהקיום הזה.

כל הדרך לאכסניה קופצים ושרים."אם יהודי היה יודע מה זו מה זו השבת היה שמח..שמח ורוקד שמח ורוקד מאה עשרים שנה".

לא אוכלים,אבל לא נורא,והולכים לישון.

יום שבת 27.10-אני והיהדות:

היום היום האחרון.

מעירים אותנו מאוחר.שוב נץ בוקר.וכולם עצובים."נץ קפה אחרון" והוא שוב מחייך.

ושוב מעגל.ושוב אותם נשמות.ושוב אותם חיוכים.רק טיפה עצובים.

הולכים לגן הורדים.מדברים על הזהות היהודית שלנו.

אני מסתכלת עליו.מנסה להנציח.לא רוצה לחשוב שמחר בבוקר לא אראה את החיוך שלו שוב.לא נעשה מעגל נץ קפה.לא נשמע את החוכמה שלו.

אבל הולכים.ומדברים.ומנסים לא לקלוט שכבר נגמר.

בחדר שלהם.מכות.צחוקים.בלאגן.מוזיקה.ועוברות לי בראש תמונות מהשבוע הזה.כאילו זה היה נצח של חוויה.

שיחת סיכום.

והוא שואל "מה אתם לוקחים מהמסע?"

ואני עונה."זה היה השיעור של החיים שלי.לוקחת את השמחת חיים.את הביטחון העצמי.את ההתנדבות.את הגיבוש.ומוסיפה "תודה עודד.אתה היית לפחות 50% מהגיבוש שלנו.אתה פשוט מדהים".

כולם בוכים.נגמר.כל השיכבה מחבקים אחד את השני.מצטלמים.בוכים.צוחקים.יחד.

ואז הבדלה.

ושיחה אחרונה איתו.מחליפים מספרים.כתובות.

והוא אומר."חן.אני חייב להגיד לך שאני מוקסם ממך.כל מעגל חיכיתי לתורך לדבר.את עמוקה.את שונה.את הרבה מעבר.תודה שנתת לי להכיר אותך וללמוד ממך.תודה על כל שניה השבוע."

ואני עונה "אתה השיעור שלי.עודד.אתה כנה.ואוהב.ואמיתי.וזה הדבר הכי יפה שאמרו לי בחיים.תודה על כל שניה.אתה תהיה כלכך חסר לי.כלכך.המבט.החיוך.השמחה.הדמעות."

"גם את תהיי חסרה.תתקשרי בבקשה.אני אתגעגע.תודה על השיעור שהעברת אותי.ותזכרי.זה לא הסוף.אלא ההתחלה."

ונוסעים.אני נרדמת.וקמה.ונרדמת.חוזרת הבייתה.מחבקת את אמא ואבא ושניהם כמעט בוכים.ואני גם כמעט בוכה.

ומתעוררת היום בבוקר.בלעדייכם,בלי הנץ קפה.בלי העיניים העייפות שלכם.בלי החיוך שלו.בלי המשמעות הזאת.

אבל אולי פעם ראשונה בחיים עם עצמי.

תודה על כל שניה.

אתם עשיתם לי את החיים.אתם הכל.

ואין אחרים כמוכם.כמוך.

עודד.

אני לא חושבת שיש לי מילים לכמה אני אתגעגע.

ואני יודעת שאתה תקרא את זה.

אז אני רוצה שתדע שבשבילי אתה היית הרבה מעבר לבנדם.הרבה מעבר לחיוך.הרבה מעבר למילה.

אתה בנית אותי מחדש.אתה מסמר בחיים שלי.שלא אשכח.

תודה על כל בוקר.על כל תמיכה.על כל חיוך.

תודה.

וזהו.היום בבית.יום ראשון.התחלה של שבוע ואולי של דרך חיים.

מקווה שכלום לא יחזור להיות כמו שהיה בכיתה לפני.שנשאר כלכך מגובשים.

שנמשיך להיות פתוחים.שמחים.מאושרים כמו פעם.

אני אוהבת אותכם.כ"כ.

3>

חנצ'.שחזרה ילדה שונה מהמסע של החיים שלה.

"צריך שכל אדם ידע שמטבע בריאתו יחודי הוא בעולם

ואיש בעולם לא ידמה לו

כי אילו היה איש דומה לו לא היה חפץ בקיומו שלו"(רבי נחמן מברסלב)