"מפתח המרחק פתח לי שער של געגועים"

לא יודעת מאיפה להתחיל את הפוסט הזה.

החדר שלי מלא ריח של סגריות.אני בקושי מצליחה לנשום

ככה זה ההתחשבות של ההורים שלי.ממש נחמד.

לפעמים אני חושבת עלזה.אם כבר.למה אני לא מעשנת אם אני במילא מכניסה את החרא הזה לגוף שלי.

מה זה משנה כבר.          "אתם ממש הגזמתם עם הסגריות האלה"...................[?]

ואני עייפה.מאיפה זה בא.

אתמול חזרתי מבצפר.והלכתי לישון.והעירו אותי כדי להדליק נרות שבת.

ואחרי 4 שעות כבר ישנתי שוב.עוד 11 שעות

ואז בצהריים שוב.

ועכשיו שוב?

אין לי חשק להשאר ערה.לפחות לבינתיים.

"אני לא מאמינה שאנלא הלכתי להופעה.." =\

"לא נורא..פעם הבאה"

"מה פעם הבאה? את לא מסכימה לי ללכת."

"אם היית הולכת.מתי היית חוזרת בערך?"

"בבוקר."

"חחח.את לא תלכי גם."

"ממש מצחיק."

"מה את רוצה שאני אגיד לך.."                           > "כן את הולכת."<

אממ.ומה חוצמזה?

לאדעת.

ריקנות..מוזרה כזאת.לא כמו של פעם.

אני צריכה אהבה.דאמ.

אני מתחילה להשמע מוזר.לא אכפת לי.

אני מרגישה כאילו אם משו לא הולך להיות מספיק חד.מספיק מעורר.אני פשוט אשאר במצב הזה.

אני אשן.ואשן ואשן.ואקום.ואשן ואשן.ואדחה דברים.ובמקום לפתוח את הפה ולדבר אני אזיז את הראש.

ובמקום לשיר בקול אני אזמזם בשקט.וזהו בערך.

ואתמול שוכב כמה בתים לידינו בנדם.ניסה להתאבד כנראה.כל הורידים שלו חתוכים.והוא שוכב.חסר הכרה.

לכלך את כולו בדם.

וחשבתי לעצמי.גם הוא בנדם.

לקח את הצרות קשה מידי.

ראה דרך מסך שחור.

ולחשוב שאולי באחד מהימים גם אני הייתי שם.במקומו.שוכבת ליד בית לא מוכר.בשכונה לא מוכרת.מקווה לא להתעורר מזה.

פינו אותו באמבולנס.ואני רק חשבתי לעצמי כמה אני מקווה שהוא יבין דברים אחרת כשיפקח את העיניים.בתקווה שהן יפתחו.

כל היום חשבתי על מה לכתוב בפוסט הזה

אולי לצטט.אולי להעלות תמונה.אולי לכתוב על היציאה.אולי להעלות איזה שיר ישן שכתבתי.

ואיכשהו זה התדרדר לאיזה פוסט דכאוני.

מה אני בכלל כותבת.ומה אני בכלל עושה פה.

מחר יום חדש.

אולי כדאי שאני אחזור לישון.

אאה.ולפני.סליחה למשי.

שבזמן האחרון אני ממש ממש ממש לא מתייחסת אליו כמו אני אמורה.

מצטערת.אני קצת out of place זמן האחרון.

שיהיה שבוע טוב.

בלי סגריות.ובאסה.ופספוס הופעות מדהימות.

בלי מבחנים מזעזעים ובלי עייפות מעצבנת.

ני.