"מפתח המרחק פתח לי שער של געגועים"

אנלא אשקר.

פעם אולי 4 או 5 שאני קוראת את הספר הזה (סיפור אהבה בלתי נשכח-ניקולס ספארקס, או המקורי a walk to remember)  ויש לי דמעות בעיניים.אפעם לא באמת נמאס לי.

למרות שאני הרי יודעת מה יהיה בהמשך.אבל זה עדיין עושה לי משו בפנים.

"לעיתים קרובות אני חי את השנה ההיא מחדש במחשבותי,

מחזיר אותה לחיים,

וכשזה קורה לי אני מודע לכך שאני חש צירוף מוזר של עצב ושמחה.

ברגעים מסויימים אני מייחל שהייתי יכול להזיז את מחוגי השעון ולסלק את כל העצב,

אבל יש לי תחושה שאם הייתי עושה זאת,גם האושר היה נעלם.

לכן אני מקבל את הזכרונות כפי שהם באים,משלים עם כולם,

ובכל עת שאני יכול אני מאפשר להם להנחות אותי"

קראתי אותו היום כלכך הרבה פעמים.

כלכך מזדהה עם זה כרגע.

האופטימיות הזאת בזמן האחרון קצת מוזרה לי.

אבל טוב לי שזה ככה.

ממ ההופעה שהייתה ביום חמישי הייתה ממש כיפית ((:

נהנתי לאללה.

ואם כבר הופעות.

כ"כ כ"כ כ"כ מחכה ליום שאוכל כבר להרשות לעצמי להיות בהופעה של היהודים.

ועכשיו יש ואנלא שם ]:

אני יודעת שזאת תהיה חוויה מסוג אחר לגמרי.

ררררררררר.

אני יודעת שזה יבוא.אני יודעת שזה יבוא.

ואני יודעת שאני אעשה את מה שצריך עד שזה יגיע.

ועד אז אני יכולה לקוות.^^

נמ..

וזהו נראה לי (:

שיהיה לכולנו שבוע מוצלח ומעניין וזה..

חנצ'