"מפתח המרחק פתח לי שער של געגועים"

לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב את הפוסט הזה.

אתמול בלילה זה נראה כלכך פשוט.כל המילים הסתדרו לי בשורות על גבי שורות של מה צריך להכתב.

עכשיו כבר לא.

אחרי שלוש שעות מתחת לשמיכה של מחשבות לאט לאט הכל מטשטש.ולמחרת בבוקר אולי אפילו קצת דועך.

שגרה מעצבנת.

זה מה שיש לי להגיד.

איבדתי את ההנאה מכל דבר בערך.

נהפכתי השקרנית הכי מוצלחת ואמינה פה בבית.בלי לשים לב אפילו התחלתי להאמין לשקרים של עצמי.

וכולם כ"כ שקועים בעצמם לעזאזל ><.

חשבתי קצת זמן להיות לבד יעזור.אבל זה לא עזר.

אני מפחדת מהמצב הזה כ"כ.השליטה שכבר ממזמן לא בידיים שלי.כאילו יש לפני מאות אנשים שיצליחו להחזיק בזה חזק אבל אני כבר עייפה ומותשת מזה.

שונאת ללכת לישון עצובה.

אבל עצובה באמת,לא סתם רוצה צומי,לא סתם עצבנית,לא מבואסת,לא חושבת על משו מסויים.פשוט עצובה.

לשבת ולמנוע מעצמי לחשוב.להגיד כלכך הרבה פעמים "שיגיע הבוקר" ולהרדם.

שונאת את זה.שונאת את זה.שונאת אתזה.

זה בערך המצב כרגע.

"once I hold on,I won't let go until it bleeds"

חן.