מדינה שכזאת..שום החלטה לא יכלה להיות חכמה פה.אף אחד לא צפה אתזה..ובכל זאת-כולם ידעו.
יושבים בבוקר מול הטלוויזיה כל המשפחה.מתח.
כתוביות רצות שוב ושוב ושוב.מחכים למידע על החילים שלנו..הם..יחזרו על שני רגלים או שכובים בארון?
ואז נכנס לתמונה ארון שחור אחד.מונח על האדמה.עוד אפשר לקוות שאולי החייל השני יוכל לחזור על הרגליים..
ומיד אחרי שהמחשבה הזאת חולפת נכנס עוד ארון לתמונה..וגם הוא מונח על האדמה.
שני גופות תמורת 5 אנשי טרור אכזריים ולא אנושיים ועוד 199 גופות.
פשוט לא נתפס.לא נתפס.........
ועכשיו המשפחות שלהם.איך מעכלים כזה דבר?
שנתיים לחיות בציפיה..לילה אחרי לילה להגיד לילד שלך לילה טוב בדמיון.לילה אחרי לילה להסתובב בחדר שלו ולדמיין שהוא נמצא שם עדיין.
והנשים שלהם..
איך הן אמורות להבין אתזה? שאחרי שנתיים של שינה לבד.של געגועים אינסופיים.של תקווה לא מציאותית,הן צריכות להשלים עם מוות של בנדם שהן בחרו לחיות את החיים רק איתו?
איך הן יכולות להבין אתזה שהן בחיים לא יחבקו וינשקו אותו שוב? שהן בחיים לא יהיו נאהבות ככה על ידיו שוב?
איך אפשר להשלים עם מוות כזה בכלל?
איך אפשר לספר לילד קטן שאבא יותר לא יחזור הבייתה?
איך ילד קטן אמור להתמודד עם חצאי זכרונות מאבא גיבור שנתן את הנשמה שלו למדינה שכשהוא יגדל הוא יצטרך לשרת?
איך מסבירים לילד קטן שהוא לא יראה יותר את אבא בגלל רשלנות צבאית? איך מסבירים לילד קטן שאין יותר אבא?
איך אפשר לשאת אבל כזה בכלל?
אני פשוט מזועזעת.
המשפחות..החברים..כולם עשו כלכך כלכך הרבה כדי להחזיר אותם בחיים..
כאב כלכך עמוק שלמרות כל הנסיונות והתקוות והנאומים והנתינה הלא מוצדקת
הם חזרו בארונות
לא הצליחו אפילו לזהות את הגופות.
הם לא אנשים
הם חיות.פשוט חיות
אני כמעט מתחילה לחשוב שצריכים להתנהג כמוהם כדי לנקום את ההפסד והאבל שלנו
אבל אז..אז אנחנו נהיה בדיוק כמוהם
שנאת חינם.
כל המלחמות..כל הכאב.המתים..הדם הזה שנשפך לשווא
בשביל מה? לא השגנו כלום חוץ מרשימה ארוכה יותר לקריאה ביום הזכרון.
הייתי חייבת להגיד את כל זה
קצת אנושיות ואכפתיות בין אדם לאדם עלולה להציל את העולם הזה
חן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חן :) || לעולם מצידי..לעולם..מצידי 3>