אני לא משוגעת-אני סתם לא שפויה...

 נראה לי שהפעם האחרונה שכתבתי פה היא לפני חודש בדיוק.... זה קצת פסיכי....

לא'משנה. מה עבר עלי מאז? 7 חודשים עם החבר שלי (והחלטה שאם נחזיק שנה אז אנחנו טסים לקפריסין-סתם בשביל הכיף והכסף? עלי כמובן)...., כמה מריבות נחמדות עם השותפה שלי לחדר על העובדה שאני הולכת לישון בשעות מאוחרות (12 זה מאוחר)?, ועוד דברים מוזרים כאלה ואחרים.....

צרות של עשירים. וכמובן- בכי (חברה שלי עזבה את הפנימייה- ואחרת ניסתה עד שהיא קלטה שהיא לא תצליח להחזיק מעמד בלעדינו), צחוק (הבנתי שאני הפסיכולוגית של לפחות 7 ילדים בפנימייה- שמות חסויים), והרבה טירוף (שיעור טיקוואנדו עם החבר שלי ועוד 5 ילדים נוספים מוציא את כל האגרסיביות שלי).... לא נחמד. אבל למה אני יוצאת עם הסימנים? לא פייר!

קיפי-אם את קוראת את זה, תורידי את העוצמה של הבעיטות! לכרית כבר כואב!    

זה בערך מה שעבר עלי בחודש האחרון, ומה שעובר עלי בד"כ כל חודש (כולל הפסיכולוגיה), 4 שנים בפנימייה נותנות ניסיון חיים רחב במיוחד.

מה העיקרון של הפוסט הזה? אין עיקרון... אבל יש הרבה מאוד לכתוב כשאתה תקוע בבית, עם שפעת לא ברורה שכוללת כאבי בטן/גרון/ראש אבל לא חום. מזל לפחות שאני מחוסנת נגד הדברים הפסיכיים האלה ולא לוקחת את זה יותר קשה משבועיים. כיף לי, הא? 

בכל מקרה, אם אתם קוראים עד כאן, כל הכבוד על ההתמדה והיכולת להבין את השיטפון הענקי שנפל עלי פתאום.

מכבדת אתכם מאוד: שבא.