| |
|
| 11/2004
אוהבת, לא אוהבת, אוהבת, לא..
 |
המשחק הזה נעשה נדוש וכמעט מיותר.
למה אי אפשר פשוט לאהוב ולשכוח מכל הבירוקרטיה מסביב? מה הבעיה לחיות את הרגע?
אהבה זה דבר מסובך- זה כבר היה ברור לכולנו, מזמן.
אבל למה גם הדרך אליה אמורה להיות כל כך מתוסבכת?
נשיקה אחת או נגיעה אחת- דברים שבשגרה כביכול, הופכים להיות כל כך חמקן, מסתורי ואכזרי.
מין משחק מחבואים אכזרי שכזה- האם יפגשו השפתיים?
מין משחק מעוות שכזה שהוא דמעות מלוחות של מים.
התשובה אמורה להיות ברורה- סה"כ מדובר במשיכה.
אבל משום מה נראה שהכל מסתבך כששתי העיניים נפגשות או כשהטלפון מצלצל ומהצד השני נשמעת שתיקה ברורה.
משום מה נראה שכל מה שאמור להיות ברור נעלם וכל מה שנשאר זה כמה סימני שאלה מפחידים ומאיימים.
ושוב- שתיקה.
לחפש את המילים זה כבר לא עוזר כי אז מתחילים לגמגם.
אוהבת? לא אוהבת?
סימני השאלה גדלים ונראה שהם מאיימים לסיים את השיחה הזו בצורה רעה.
בצורה של צורמת וחדה- אולי אפילו טריקה וניתוק ספונטני ומאיים של השיחה.
איך זה שאינסטינקט כל כך בסיסי של כל חיה יכול להוות מכשול וסיבה כל כך ברורה לפאניקה?
למה אנחנו לא מסוגלים לתת צ`אנס לכל אחד ואחת ולהראות שיש לנו את הכוח לסבול אפילו קצת?
איכשהו נראה כאילו הדרך לאהבה רצופה מכשולים יותר מאשר האהבה עצמה.
הקבלה של האהבה היא די פשוטה, האחזקה שלה היא זו שקשה.
אבל הדרך, אוי הדרך.. זה כבר סיפור בפני עצמו.
סיפור חיפוש מתמשך וחקירה בלי פוסקת של דברים לא נודעים בעולם כל כך מבולבל ומבלבל.
סיפור הזוי מתמשך של אכזבות, דיכאונות, ביישנות וטיפשות שמתבטאים בכל מילה שנאמרת בין השניים.
סיפור.. סיפור אהבה. כואב, כמו תמיד. אבל הרבה יותר ארוך.
אז אני רוצה את זה עכשיו.
אני רוצה להרגיש אותה לידי ואני רוצה וצריך לדעת שהיא תישאר.
ההרגשה של המושלמות והשלמות שמלווה כל אדם שיש לו מישהו לאורך חורף קר או חם.
ההרגשה הזו של החמימות בלב בלי שום קשר למה שיש מסביב- הרגשה של אהבה מתוקה.
יד שתלטף כשכואב וחיוך שישפיע כשהלב דואב- דברים קטנים שעושים את היום ומשפרים את החיים.
דברים קטנים שמגיעים מאנשים אהובים בלבד ויכולים להשפיע באמת רק כשהם באים בצורה שכזו.
זה המקום אליו אני רוצה להגיע-
לדעת שיש לידי מישהי תמיד שאוהבת אותי ואני אוהב אותה ואין שום סיבה לברוח, לקום וללכת.
להבין שכאן זה כאן ועכשיו וזה אהבה וזה קורה ואני הכי בטוח בעולם ומאוהב בעולם מכולם.
להרגיש את השלמות עוטפת, אפילו שזו אשליה מסויימת. רק בשביל להרגיש- לא יותר.
להיות אחד מאלו שיש להם עם מי ללכת יד ביד ועל מי להניח את הראש-
להיות אחד מאלה שיודעים מה הם אוהבים ואת מי כי יש להם את זה כבר.
להיות אחד מאלה שפשוט אוהבים ללא גבולות את כולם ועוד מישהי אחת במיוחד.
להיות אחד מאלה שאוהבים את כולם ועוד אחת- ושהיא אוהבת אותם בחזרה.
 אבל הדרך לשם.. אוי הדרך...
נ.ב.
אני חוזר ובענק
ליקוקים אכן עוזרים בחיים- אבא החזיר את הכל חוץ מאת החופש לצאת לחברים.
אבל מי אמר שאני לא עושה את זה?
עדכונים לגבי המשפחה וכאלה יבואו בנ.ב. כי אני ממש לא רוצה שזה יתפוס בלוגים שלמים.
אז.. אני וההורים הולכים לפסיכולוג אחד שלוקח 380 שקלים לשעה אחת [מדברים על כסף טוב..]
כל אחד מאיתנו הולך לחוד בינתיים ואז אני מניח שהוא ירצה לפגוש את שנינו.
הדברים משתפרים פה ושם כי אני לא אומר להורים את הכל והם לא שואלים יותר מדי.
שתיקה.
מעבר לזה אני מקבל הרבה טלפונים מאנשים שרוצים תיקון למחשב.
זה אומר- שיש כסף
ואם יש כסף- יש חשבון בנק טוב ושבוע הבא מקבלים את הפלסטיק
ואז.. רישיון נהיגה והכל יהיה סבבה!
טוב- זה נ.ב.די גדול. נסיים כבר כאן..
יום מדהים, נתראה מחר
אה.. רק עוד דבר אחד קטן-
מס` כניסות לחודש שעבר- 1501
וזהו, לא צריך יותר מזה  |
| |
|  כינוי:
the_beast בן: 37 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
