מתי חייכתי לאחרונה?
זו שאלה מכשילה, אני לא יכול לזכור כזה דבר.. יש מישהו בכלל שיכול?!
חיוך זה דבר יום-יומי זה לא דבר ששמים אליו לב. באמת שיכול להיות שחייכתי לפני כמה דקות אבל אני לא זוכר את זה.
לא נראה לי שמדובר בסניליות קבועה או חולפת, באמת שלא. פשוט העניין נראה כל כך לא חשוב עד שהוא פורח מזיכרוני כל פעם מחדש.
מאידך נראה שמדובר בדבר שיש בו חשיבות בלי מוגבל שהרי ישנם אנשים בעולם שלא מסוגלים אפילו לחייך.
כן, זוהי המציאות שלהם- שרירי הפנים שלהם מנוונים, כך גם הבעות פניהם.
עווית מסוימת בשפתם העליונה יכולה להביע או חיוך או עצב, קשה לדעת.

המציאות, נזכרתי במשהו, המציאות!
אולי אני לא התמקדתי במקום הנכון, אולי טעיתי.
אולי מדובר כאן במציאות מסוימת שמונעת מאיתנו לזכור מתי חייכנו לאחרונה?
למה בתוכניות אירוח, כאשר שואלים את הסלבריטאי מתי הוא בכה לאחרונה, הוא יורה את התשובה במהירות
למה התשובה תהיה תמיד טובה ומספקת?
למה המנחה האינטליגנט לא מסוגל להעלות בדעתו את השאלה "ובכן אדוני, מי צחקת לאחרונה?"
ולמה- למה לאותו אדם שיושב מולו ייקח מעט יותר זמן לענות על השאלה הזו?
האם מדובר בעובדה שהצחוק מתנדף מפני שהוא נלקח כמובן מאליו? האם חיוך מתנדף גם כן באותה צורה?
או אולי שני אלו מתנדפים ברגע שתופסות את מקומם דמעות ואנקות צער?
אולי סומק הלחיים אוזל יחד עם צבע הארגמן שניגר מן החתכים בידינו-
בעוד אנו זועקים למראה האור החומק במנהרה האין- סופית הזו המכונה "חיים"?
אולי שחור העיניים, אולי אדרת המוות וכוחו הם אלו שמוחקים את זיכרוננו ומרוקנים אותו משמחה וצחוק?

אני מסתכל עכשיו על כל מה שאמרתי- על כל מה ששאלתי.
כל החיים שלנו מלאים בשאלות וכל יום מימי חיינו מתחיל כנקודה ומתפתל כאותו סימן שאלה.
מבוך, פיתול מסובך שאין ממנו מוצא ברור חוץ מתהום עמוקה.
הזיכרון שלנו לא פגום ומוחותינו תקינים לחלוטין לאחסן בתוכם שמחה צחוק ועצב יחדיו.
זה לא הזיכרון המעוות אלא הדרך המעוותת והמוות שאנו מציגים לראווה בדרכי התקשורת שיצרנו לעצמנו.
אלה אנו שמוחקים את החיוך מזיכרוננו, אנו מציגים את דמעות התנין שלנו ומחביאים את דמעותינו האמיתיות.
אנו אלו שהורגים את עצמם בטיפשות שאין לה סוף ואין לה גבול.

אנו גם הרקדן, גם הרצפה, החדר והמוזיקה הצורמנית שיצרנו לעצמנו שלצלילה אנו רוקדים בעקמומיות.
המוזיקה שיצרנו היא מוזיקת המוות שהלחנו במשך שנים ולצלילה נרקוד מתוך טיפשות וצרות מוח.
זו- כבר לא מוזיקה של חיוכים.