ובכן, נפתח בהגדרה מן מילון ספיר, לתובנה הכללית:
פָּרָנוֹיָה [מז] [ש"ע; נ`] מחלת נֶפש המתבּטאת בַּחֲשַד החולֶה שרודפים אותו
(רווֵחַ: שיגעון הרדיפה), או מִתבַּטֵאת בּשיגעון גַדלוּת

-ולאחר שסיימנו את הפתיח הזה, נמשיך בדרכנו.
הקשר הפרנויה לחיי הוא לא מקרי בהחלט אך לא לחלוטין מוגדר.
אומנם אימי היקרה חולת דאגה בכל הקשור לבני משפחתה וליוצאי חלציה אך אין בכך משום מחלת נפש, לעת עתה בכל אופן.
מכיוון שאני מוגדר כקטין משפטית ואף נחשב לבעל חוסר בגרות מבחינת רמת ההבנה שלי בכל הנוגע לדאגה לבני משפחה-
אני חוטף מדי פעם את המאמר המוסגר הידוע לשמצה בכל ויכוח או שיחה קצרה:
"כשתגדל ויהיו לך ילדים.. אז תבין"
משום מה כל מה שאומר ואטען לאחר המשפט הזה ישתווה להגדרה של "כל מה שתאמר עלול לשמש נגדך.."
אין מה לעשות- יש להם את הבגרות, את הגיל, את הילדים ו-את הדאגות והפרנויות.
להורים הפתרונים.

המקרה אכן מדובר בשעת לילה מאוחרת והוא לא כל כך מוזר ובמרכזו לא עומד כלב- אלא אני.
כבר פעם שלישית שהדבר קורה. אני כולי תקווה שהגלידה הפעם תהיה שלא אצטרך לסבול זאת יותר.
מן הפעם הראשונה הבנתי שמשהו כאן לא בסדר.
האם אי פעם חשבתי שאמצא את אימי היקרה עוקבת אחרי בחשאי תוך כדי שאני מנהל שיחות נפש-
עם ידידה טובה בשעת לילה מאוחרת ביום שישי?
ובכן- התשובה היא חד משמעית:
לא.

אך למרות כל מה שחשבתי ולמורת רוחי ולנוכח מחאותיי המשיכו הסיבובים הליילים כשבעיקרם-
חיפוש הילד האובד בסביבות הבית תוך כדי הצטיידות בפיג`מה, עצבים רופפים ו- לא מעט פרנויה.
אכן, מדובר בתסמין אימהות שכיח בקרב.. אימהות מן הסתם!
כבר קרה פעם שבשבת הוצרכה אימי להרמת טלפון. כמעט ויצרה קשר עם משטרת ישראל בכדי למצוא את ילדה.
מכיוון שתודה לאל, המשטרה אף פעם לא באמת עונה ולא באמת עושה, הטלפון נטרק והוחזר אחר כבוד בחזרה.
בכל מקרה, הרעיון הוא שאמש יצאתי לסיבוב שנמשך מעט מעל למצופה עם חברי- עד לשעה שתיים לפנות בוקר.
נפסח על פרטי המאורע ונגיע לשורה התחתונה.
אימי היקרה נלחצה, צעקה, התעוררה, חיפשה, חזרה, לא ראתה.
הגעתי, בדיוק לשלב של הצעקה השנייה.
כמה ספיקות כפיים וכמה מילים כדורבנות שהתפוגגו לאחר כמה שניות.
כולנו כמובן הלכנו לישון כמעט מיד כי כולנו מורגלים כבר לכך שאמא היא מעט דאגנית וצעקנית ואולי אפילו מעט פרנואידית.

למרות הכל- אכן הייתה שיחת בירור מעמיקה עם הצעיר היוצא בשלוש בלילה.
הוכח והובהר לי שאינני מבין לעת עתה את משמעות הדאגה ההורית, שמורעפת עלי בכל צעד פעוט מצעדי.
מובן שהייתי מודיע על עצם אובדני הזמני, אם רק הייתי יכול לעשות זאת.
אכן, אני מחוייב בשמירת השבת ומצוות והליכך ובהתאם לזאת- אין שיחות יוצאות!
הכיצד לחיות ללא פלאפון במשך 25 שעות שלמות זו אכן תעלומה.
ורק תחשבו, מה היה לפני 30 שנה..?

מובן מאליו ששיחות מסוג אלו שתוארו אי שם בנ"ל- מכילו בתוכן עוד משפט מפתח שכאשר אומרים אותו- מזדקנים בכמה שנים.
"כשאני הייתי בגילך" "כשאני הייתי קטן" "כשאני הייתי צעיר" "כשאני עשיתי את הדברים הללו.."
העיקרון הובהר- גם אבא שלי היה שובב והסתובב לא מעט עם חבריו ואף התפלח לו להנאתו לא פעם מן הפנימייה.
אה, אבל כאן טמונה תיבה שאיננה תיבת פנדורה אך באותה מידה כמותה-  מזיקה לבריאותי ולחשיבות דעותיי.
אבי שלף את הקלף הזוכה כשהודיע שכאשר "הוא היה בגילי.."- הוא התקשר להודיע לאבא ואמא איפה הוא.
אכן- לא היה אז פלאפון, אבל כמה אסימונים עשו את העבודה.

לא רבותי- לא פלאפון, לא טלפון תקין למקומות מרוחקים, לא מכוניות משוכללות, לא מחשבים.
גם לא בלוגים.
ובכן- הכיצד חי לו האדם בצורה שכזו?

בעידן של כבלים וכלבים דיגיטליים ופלאפונים מזעריים אנחנו מתחילים או מסיימים להיות חומרניים.
היום הגודל אכן קובע במה שאתה מחזיק במכנסיים-
כמה שהפלאפון יהיה יותר קטן, כמה שהמסך שלו יהיה יותר חד, כמה שה`Disk On Key` יוכל להכיל יותר..
המחשב צריך להיות הכי מהיר, הכי קל, הכי.. יקר לצערנו.
אהבה נושנה מוחלפת במשפטי SMS מקוצרים, מילות אהבה עבריות -לאנגליות..
ומלחמות ה N/A באייסיקיו שמודיעות על מי אנו כועסים ומה מצב רוחנו- הן בכלל פתח לצרות.

האם אדם שאין לו פלאפון היום אכן ייחשב כקיים- חוששתני שהתשובה מעורפלת.
באם אדם לא מחזיק בביתו קופסה שעונה לשם `מקס` שיש לה את יכולת הקפאת התמונה- האם הוא נחשב כמצוייד בטלוויזיה- חוששתני שלא.
באם אדם לא מאובזר במחשב בביתו- האם הוא יהיה מחובר לשאר העולם הסובב אותו- מובטחני שלא.
המודרניזציה שסובבת אותנו נתנה לנו את האפשרות ליצירת קשר מהיר וישיר עם שאר העולם.
וכל אדם שלא הצטרף לקדמה- פשוט מאוד, איננו מקושר.

מוסר ההשכל אינו ברור בהכרח שהרי כל אדם רואה זאת כך- או כך..
ברור לי רק דבר אחד שאותו אולי רציתי מבין כולם להעביר-
הורים וילדים ויחסיהם הבין-אישיים מסובכים לחלוטין.
שימו לב לאן אתם הולכים ומה אתם עושים.
כי אומנם הם לא היו כמותנו באמת ואולי אפילו לא בערך..
אבל בעיניהם- יש לנו המון ערך.

פרנויה?
דאגה?!
כבר אמרו לפני שהכל מבוסס על.. אהבה..