סביר להניח כי הרשומה הזו תדבר יותר לאלו שאוהבים את הרגשת המלנכוליה העוטפת אותם ביום חורף סגרירי.
כאשר דרך המוצא היחידה שלהם מתוך מערבולת התחושות והמחשבות המקיפות היא המיטה ושמיכת הפוך.
מצאתי כי כוס תה מהביל והיכולת לסבול עוצמות דציבלים גבוהות במיוחד עלולות לעזור גם כן.
האני האישי שלי הוא כל אחד מאיתנו.
"אני חושב משמע אני קיים"
אני קיים.. ואז?!
חיינו מורכבים מירידות ועליות הדומות לרכבת הרים סבוכה במיוחד שיש לה מעצור אחד והוא סוף מסלולה.
כל פיתול יכול לזרוק אותנו אל מחוץ לקרון החיים הללו, החיים המהירים והחולפים הללו.
כל פיתול מסתבך מעצמו ומההחלטות שאנו מקבלים תוך כדי המעבר בו.
הלופים האין-סופיים של נגררות החלטות מהעבר שביצענו לפני זמן רב כל כך, חוזרים לפתע אל מול עיננו הפעורות לרווחה.
אין כאן ידית עצירה ואין דרך פשוטה להאט את הקרון הזה.
למעט העלייה.
רבים מאיתנו שואפים למצויינות ולהכרה, או לפחות אל עבר מחר מבטיח עם אישה, שני ילדים, כלב ומכונית משפחתית.
האדם הפשוט אף-יותר יספק לו בקורת גג, באהבה ואולי בחיבור אינטרנט, לפרסום הגיגיו.
אך הדרך לחלום הנכסף רצופה למידה, שקידה, עמילה ולבסוף- פיסת נייר, תעודה.
`הנ"ל סיים X שנות לימודים`, כך יהיה רשום בראש הדף בכתב מסוגנן, מודגש ועתיק.
דלתות יפתחו ודיקנים יפלו לרגלי מחזיק התעודה והכסף.
סע, חביבי..
המפתחות בכיסך, האישה הילדים והכלב בתוך המכונית.
אבל איפה המטרה?
האם המטרה שלנו היא מכונית בעלת חמש כוכבי בטיחות שתגן על הקטנים מפגיעת מטורף על הכביש?
או האם מדובר כאן בתוכן המכונית ותוכן הבית.
רעיון התעודה מעלה בי טעם מר כל פעם כשאני מבין מחדש שעד עתה כל מה שלמדתי בלימודים,
הוא שהציון הוא החשוב ושהתעודה היא המטרה.
מהיסודי ועד התיכון והישר לאקסטרני- הציון הוא הקובע כמובן והתעודה היא החותם.
בשביל להצליח בגדול לפי חלומה של כל אם פולניה, אזדקק ל:
חמש יחידות במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית עם ציונים סופיים שעולים על 90 לפחות.
ציון פסיכומטרי העולה על המספר 750.
ותשעים ומעלה בכל מקצוע הומני שהוא, רק בשביל להשלים את נופך המושלמות שנשפך מתוך התעודה.
כל זה בשביל שיהיה לי לפחות סיכוי טוב+ להתקבל ללימודי רפואה.
נכון, ייתכן שהגזמתי. אבל מותר לי.
רעיון הרפואה אינו רעיון כל כך גרוע אלמלא היינו מבינים שהכוונות שעומדות מאחורי ההגעה למקצוע זה הן שישנו.
ישנו הנצלן- שינצל את מרותו ואת תפקידו החדש לטובתו האישית ואולי אף הפיזית.
ישנו הכלכלן- שיכניס לכיסו כמה מאות אלפי שקלים נוספים מניתוחים פרטיים.
וישנו הנאיבי והפגיע- שסה"כ רצה לעשות טוב לכמה אנשים ולהמשיך לחיות את חייו בתחושה טובה שהשפיע תוך כדי עשיית עבודתו היום-יומית.
אינני יכול להעלות על הכתב את תכולת ליבי ומוחי ברגעים אלו ממש.
אבל התחושה היא של הירדפות בלתי פוסקת ע"י מספרים חסרי משמעות שלא משנים כהוא זה לתחילת דרכי בעולם סבוך ומוזר.
הציבו בפני בעייה מתמטית סבוכה ולא אדע להשיב עליה.
הציבו בפני אדם חולה ואדע להעלות חיוך על פניו ולהסב לו נחת רוח ורפואה נפשית ולו לכמה רגעים.
המערכת הנוקשה והדרך הסבוכה אל האושר היא זו שתמנע מרבים מאיתנו להגיע למצב האולטימטיבי לגבי חלקנו.
כמה האני האישי שלי היה רוצה לעמוד מול כל העולם ולשנות סדרים באצבע.
רופאים היו אנשי אהבה וצחוק שילטפו את ידו של כל אחד וינחמו ויכאבו את כאבה של כל משפחה.
שופטים היו שופטים בצדק ולא במהירות על-קולית ששמורה בכלל לעבודת הקלדנית בבית-המשפט.
בירוקרטיה לא הייתה נמצאת בעולם ותעודות היו לאות הוקרה על מעשים טובים.
הנאיביות היא קללה, זאת כבר אני יודע.
אך גם המגבלות הללו והחוקים שמונעים.
כמו גם כוח המחשבה והרדיפה האינסופית של המחשבות הללו...
כינוי:
the_beast
בבלוג זה
בכל הבלוגים
