כשאני מסתכל לאחור, אולי אפילו במרחק כמה דפים, אני יכול לראות עולם אחר.
השנתיים האחרונות העבירו עלי כל כך הרבה תהפוכות ונסיונות שעמדתי ונכשלתי בהם.
המוזר הוא, או המתבקש מאליו, זה שדווקא מי שיחלתי שיעזוב אותי לנפשי- נשאר איתי.
בטוב וברע אני מניח, אפילו ברע יותר מאשר בטוב.
ההורים שלי.
כמה פעמים אני, אנחנו, לקחנו את היותם כאן כמובן מאליו.
וכמה, שמגיע להם יותר מזה.
זו אולי הנחה שובניסטית, אבל ביותר מ60% מבתי האב בישראל, האישה מבצעת את עבודות הבית.
האחוזים האלה לא הולכים ברגל, זה קשה.
תחשבו עליה. מבשלת, מנקה, שוטפת, מחליפה טיטולים, מלטפת, מקשיבה, כועסת ואוהבת.
מי מגיש לכם את הבגדים נקיים, מקופלים וריחניים? [בהנחה שאין לכם עוזרת כמובן]
מי דואג לכם יותר מכולם? [בהנחה שאין לכם קצין מבחן]
מי סחבה אתכם במשך תשעה חודשים? [כאן כבר אין הנחות!]
תחשבו על המושג הזה- אמא.
כשתיהיו גדולים ויהיו לכם ילדים- תבינו.
גם אני עדיין לא מבין, אני רק מנחש.
בוא נטפל בדמות האב עכשיו.
הוא לא סחב תשעה חודשים, לרוב לא עושה כביסה ואמא מעדיפה שהוא יתרחק מהמטבח.
אבל מה, הוא אבא. מה זה אומר עליו?
בשבילי לפחות, אבא זה גם אוזן קשבת, גם יד מלטפת וגם סטירת המציאות.
לרוב, זו תחושת הגנה מסויימת שהאדם הזה, שקוראים לו אבא, מקנה.
בכל מקרה, הוא אולי נחשב לרוב כמקור כלכלה עיקרי. אבל הוא גם הביטחון שלנו בבית.
לחלקנו- גם חבר טוב וגם דמות סמכותית.
לרובנו- אבא, בפשטות.
אין דרך יותר טובה להגדיר אותו.
אנחנו הכל בשביל ההורים שלנו.
ההורים שלנו בשבילנו, נמצאים בעמדה לא ברורה.
אלה מאיתנו שטוענים לחיים רצופי מרירות ועריצות הורית- יאמרו "תודה, אבל לא תודה".
לרובם, לרובנו, זה שלב חולף בהתפתחות המואצת של גיל העשרה המבלבל.
אני לא יכול לקנא בעצמי על שעברתי את כל מה שעברתי, כמו רבים אחרים לעיתים ביסורים.
אבל אני יכול לרחם על אלו שלא עברו את השלב הזה, משתי סיבות עיקריות.
האחת- אם הם לא שנאו את הוריהם פעם אחת לפחות, הם לא ידעו כמה טוב לאהוב אותם.
השנייה- תמיד ישנה האפשרות שסימפטום גיל ההתבגרות ינחת עליהם מאוחר יותר.
אז, אני מניח, שבתור מבוגרים, יהיה קשה יותר לרפא פצעים.
ליבון דברים בצורה מיושבת בגילאים צעירים, פחות באה בחשבון.
אבל לומר סליחה ולהמשיך הלאה יד-ביד עם חיוך אמיתי.
זה כבר יתרון.
ההורים שלנו, שכל עולמם הוא אנחנו, זוכים לכה-מעט הכרה.
כמה מאיתנו מפגינים כלפם את האהבה שהם ראויים לה?
כמה מאיתנו, עוצרים לחשוב עליהם, כשהם כועסים עלינו...
כסף משאבים וזמן הם חלק קטן ממה שמשקיעים בנו.
נסו לחשוב על כמות הסבלנות הנדרשת כדי לקום בשלוש בלילה, לקול בכי התינוק.
תארו לעצמכם את כמות הדאגה שמכלה את נפשו של ההורה, כשהחום עולה מעל הממוצע ושיעול תוקף.
נסו להרגיש, ללא הצלחה, מה קורה אחרי 16 שנה, בתקופת העשרה.
מה קורה כשאנחנו אומרים להם שאנחנו שונאים אותם, על מה שעשו לנו.
והם, בצדק, חושבים על זה ומגיעים למסקנה שהם רק רצו לגדל אותנו באהבה.
נכון, גם הם בני-אדם שטועים לפעמים.
אבל העיקר הכוונה, לא?!
הדאגה. הדאגה הבלתי פוסקת שנובעת מתוך אהבה טהורה, היא הבעייה הגדולה.
היא זו שתביא אותנו לנסיון הבריחה מהבית, מההורים, מהמרות ומהמציאות.
ואנחנו?
אנחנו שונאים אותם, כשהם מעניקים לנו.
אדישים אליהם כשהם, כמו תמיד, רוצים בטובתנו.
הקלות הבלתי נסבלת של המרחק ממי שהכי אוהב אותנו.
מי שמעל לחבר, ידיד ואהוב. זה שאנחנו חלק ממנו.
הקלות הזו, היא הטעות הגדולה של כולנו.
הלוואי שנשכיל להתבונן לתוכנו, כדי לגלות למי אנחנו חייבים טובה על היותנו.
רצוי, שהדברים הללו יעשו מוקדם מאשר מאוחר. זמננו קצוב כאן, אחרי הכל.
צריך להספיק להבין ולאהוב ולכבד חזרה.
לפני שהכל תם.
ונשלם.
כינוי:
the_beast
בבלוג זה
בכל הבלוגים
