חזרנו למוטב.
הצורך לפרוק אל הדף את הזעם שידעתי שיווצר בשלב מסויים.
אהבה מהי?
עסקתי בזה לא פעם ולא פעמיים. כתבתי עלייה כל מילה אפשרית והיא חרטה על ליבי כל צלקת רגשית.
אהבה שלא תלוייה בדבר?
לא, זו לא מיניות. זו לא הפיזיות. אלו זוג עיניים שגורמות לי להרגיש שאני רצוי שם, בנקודה בה אני עומד.
מולה.
והרגש?
אינני יודע מהו. אבל הוא קיים, אולי בלשון עבר. ואולי כבר כוסה בעפר.
אפר אפילו, שלא דבר מה שרוף שהייתה עד לפני כמה שעות אש חמימה שהפכה לשריפה אוכלת בכל.
ומה נותר אחרי?
חומה. כזו שנפלה סביב העיר כדי להגן מן החוץ לפנים.
ואולי להפך.
אולי כדי לאפשר דרך חדשה.
"איך נראה לך שאוכל לעמוד אי פעם מולך מבלי להתרפק אל תוך חיכך ולבכות אולי חלק ממה שנתת לי אתמול בלילה אל תוך השקע שבין הצוואר שלך לבין הכתף?
איך נראה לי שאוכל לעמוד בפני האפשרות שיש לי ללחוש מילים אל תוך האוזן שלך, ולא אל תוך האפרכסת של הטלפון. או לשפוך את כל מה שיש לי בצורה כל כך מכנית וכל כך אנושית בבת אחת, על המקלדת?"
לא סגור.
כינוי:
the_beast
בבלוג זה
בכל הבלוגים
