כבר שכחתם.

לפני כה מעט זמן הזלתם דמעות על רגבי האדמה הטריים, שנערמו על ארוני.
לפני תקופה לא כל כך ארוכה, חשתם שמשהו אינו כשורה. והתחוור לכם שצדקתם לכשפתחתם את הדלת.
לפני שנתיים, אמא בכתה בלשכת הגיוס, ביקשה ממני לחזור בשלום.
לפני חמש שנים גם אני עליתי, כמו כולם, לתורה. הנחתי תפילין לראשונה יחד עם כיפה שעליה נכתב "ירושלים, ילד טוב"
גם לי הייתה אהבה, לפני זמן כה קצר. שעזבתי אותה בוכייה דומעת ואובדת.
גם אני הזלתי דמעה, לפחות פעם אחת בשנה.
והצדעתי לדגל בתקווה והרכנתי ראש בצפירה.
וזכרתי.
אתם שכחתם.

שכחתם אותי.
לא את מי שהייתי ומי שכבר לא אהיה.
לא את התינוק שהייתי, הילד שגדלתי להיות והנער שבתורו נטמנתי.
לא שכחתם את החיוך שלי, גם לא את המעשים הטובים והיד שתמיד העניקה תמיכה ועזרה.
לא שכחתם את אלו, אתם עדיין זוכרים. לפחות, יום אחד בשנה.

לא, לא חשבתי שבכל שלוש מאות הימים האחרים תשאו את שמי חקוק על לוח לבכם ובמוחכם.
לא קראתי לכם לבכות ולא לשמוח עוד, כי אני כבר איני.
לא ביקשתי כבוד מיוחד, רק את הזיכרון הקלוש.
דעו, הבינו וקחו את כולנו, החיילים שלכם.
האבות, הבנים, האחים, הסבים, הבנות, האחיות והאהובים.
קחו אותנו לאן שתלכו, אל תשכחו אותנו.
שמחו בשבילנו, בכו בשבילנו ואל תאמרו נואש לעולם.
אנחנו נתנו את חיינו בשביל יום אחד של דמעות וכמה דקות של עמידה בראש מורכן.
תנו לכולנו את ימי שנותיכם שנקנו בדמינו, שמחים ומלאים.
חיו את הזכרון שהינו אנחנו, בצורה הטובה והמיוחדת ביותר.
ולו רק מכיוון שאנחנו כבר לא נזכה לכך.

נשקו את הרך הנולד והגנו עליו מכל משמר.
תאהבו ותחבקו כאילו אין מחר.
שמרו על המולדת מכל משמר.
והריחו את הפרחים של קברותינו והרוו בדמעות האושר שלכם את פרחינו.
אנו כבר איננו- חיו בשבילנו וזכרו אותנו.

לזכרם של אהובינו.