הימים, ימי ראשית אדר ב` בשנת התשס"ח.
ראש חודש, ימי שמחה שתייה והתהללות. וראש הישיבה לצעירים בישיבת מרכז הרב, ירחמיאל וייס, עומד ומספיד שמונה יקירי תורה שנלקחו לעולמם שלא בעיתם.
תחושת האבל מכה רק עכשיו, רק כשרואים את האלפים ומזכירים ומעלים את השמות והזיכרונות.
עילויי תורה, בחורי ארזים, אנשי נפש צדקה ורוח, צעירים שלא עלה בידם עוד דבר.
אלו אותם בנים שנלקחו אתמול לבית עולמם, אחד אחד בידי מרצח שניתנה לו הזכות והפריביליגייה לשכון בסמוך למקום בית מקדשנו ועיר בירתנו.
אחד אחד, שמונה בחורים.
אחד אחד הם נטבחו אתמול בעת שישבו ועסקו בלימוד תורה והתרוממות הרוח לקראת חודש שכולו שמחה ואור.
השמות מתגלגלים, הגילאים לא נתפסים, הדמעות זולגות וההורים- אבודים וממררים.
פסוקים נאמרים, פתגמי התורה הקדושה ששגורים על פיהם של הרבנים והתלמידים.
מילים שלא יכולות לדכא את הכאב על שמונה בני תורה שנלקחו להם לפתע.
אותיות שלא יכולות למחות את הדמעות ולתת את הדין לשמונה בני אדם מבשר עַמנו שכבר אינם.
חשבתי לכתוב זמן רב- על אהבה, פוליטיקה, שחיתות ואכזבות.
אֵבל הוא מה שהביא אותי לשורות אלו. יגון ושכול, מנת חלקנו בעולם הזה ובארץ הזו.
התקווה היחידה שתמיד פוקעת מתוך הימים האלה, היא שנקום מתוך ההרס והכאב בלב אחד.
אולי, כמו בעבר, נקום לתקן את מעשינו כדי להתלכד ולצאת כנגד המבקשים את רעתנו ומותנו.
לזכרם-
נריה כהן, שגב פניאל אביחיל, יהונתן יצחק אלדר, אברהם דוד מוזס,
רועי רוט, יוחאי ליפשיץ, יהונדב חיים הירשפלד, דורון מהרטה.
כינוי:
the_beast
בבלוג זה
בכל הבלוגים
