אני מניח שזו רק הרחבה למה שכתבתי בקצרה בפורום.. בשביל שידעו.

רציתי לכתוב את הפוסט הזה כבר אתמול אבל אני מניח שרצה הגורל ונרדמתי- מה שגרר איכשהו חיסכון בפוסט דיכאון ובדידות נוסף.
זה כבר נגמר, עוד לפני שהספקתי להיכנס לזה ממש ממש עד הסוף, למרות שהייתי בדרך לשם.
אני יודע שאני לא אמור לעשות את כל זה עכשיו
הדמעות שלא משות מעיניי מאז אתמול בלילה לא אמורות להצדיק את עצמן לבד ואני לא אמור להצדיק אותן-
הן לא אמורות להיות שם מפני שאני אמור להיות יותר חזק מזה והן לא אמורות להיות שם כי אני בכלל לא בטוח שאני רוצה אותן.
ההגיון המעוות הזה של האהבה שמכה בך כל יום מחדש בצורה חדשה ושונה ואז שוברת אותך כל פעם באותה צורה בדיוק-
זה כבר יציר אלוהים של ממש שרק בגללו צריך לפתח אמונה שמישהו הצליח לברוא דבר כל כך מסובך כמו זה.
אני לא יודע אם זה היה מוצדק או לא- אני יודע שזה כואב ושזה ימשיך לכאוב למשך תקופה בלתי מוגבלת.
אני שאלתי את עצמי אם אני עושה דבר נכון כשאני נכנס לקשר שכזה-
שאלתי את עצמי האם הרגשות הבטן שלי, שאומרות לצערי רק רעה, יצדיקו את עצמן גם הפעם.
שאלתי את עצמי איך אני יכול להוליך את עצמי שולל שמשהו שתלוי ברגש בצורה מאסיבית כל כך יכול להיגמר אחרת, בזמן אחר?
שאלתי את עצמי אם אני אמור להשאיר כאן תקווה מסויימת ולנסות להבין שאולי משהו שונה כאן.
אמרתי לה אתמול- יש לי הרבה שאלות אבל השאלה שאין לה תשובות ולא תהיה לה אף תשובה מספקת היא-
למה?

לעולם השאלה הזו תשאל באותה צורה בדיוק כשצד אחד ימשיך לתהות "מה היה אילו" בעוד הצד השני ימשיך לו הלאה.
רציתי לדעת למה המרחק שביננו הוא זה שיפריד ביננו
רציתי לדעת למה היא מקובעת בדעתה.
רציתי לדעת למה אני מפחד ורציתי לדעת למה ככה.
היו לה תשובות לשאלות האלה אבל כמו שתמיד- אין תשובה שתספיק כדי לכסות את השאלה הזו לגמרי.
זה נגמר ואין יותר מה לדוש בזה, אני מניח.
אני רק רוצה לדעת מה אני אמור לעשות כשאני אראה אותה שוב.
זה היה כל כך מהר עד שהלב שלי זועק עדיין להיות איתה תוך כדי שהוא מפרפר כמה פעמים לפני מוות מוחלט.

היום בבוקר הגיע ה"למה" השני שלי.
אמא נכנסה לחדר ודיברה איתנו על סבא וסבתא.
סבא- אבא שלה, סובל מטראומה בגב כבר מילדות, בעקבות תאונת דרכים שעבר.
ספירת דם העלתה שכמות תאי הסידן בגוך שלו רבים.
הוא סובל מאוסטאפורוזיס, הסידן לא נספג בעצמות שלו - הוא פשוט בורח.
הגוף שלו מתמוטט תחת עצמו.
זו השערה לעת עתה אבל שום הצהרה שכזו לא עושה טוב לאף אחד.

גם סבתא- אמא של אבא, הגיעה היום לביה"ח אחרי שהסכרת שלה הסתבכה.
זה בבירור.. לא יודעים עדיין מה קורה. אבל אני בטוח שהיא בריאה.
אני בטוח שגם סבא יהיה בסדר, נכון?

אבל מעבר לכל התקווה והביטחון שבעצמם יכולים להכחיש את עצמם בתוקף-
נשאלת שאלה אחת...


"אבל למה אמא למה? זולגות הדמעות מעצמן..."