פעם ראשונה שאני כותב ומוחק ומקווה שלא חוזר חלילה, אבל מוצא את היד שלי מגששת את דרכה אל כפתור הBackSpace.
פעם ראשונה מזה הרבה זמן שהידיים שלי בכלל מוצאות את המקלדת כמקום להניח בו ראש, אות, מילה, משפט ורגשות שמצטברים כבר זמן רב כל כך.
אינני יודע מה טיבה של הכתיבה הזו מכיוון שאני שואל את עצמי כל כך הרבה שאלות לאחרונה עד שנראה כי גם אם הייתה כוונה מסויימת וטיב מסויים- הוא נעלם בבליל הנושאים שרצים במוחי.
אני אובד כבר זמן רב בין חלקי העולם האישי שלי, שמוצא עצמו פעמים רבות מדי מנופץ לאלפי רסיסים קטנים.
בכל רסיס ורסיס משתקפת דמותי בצורה שונה ומיוחדת. מה שלא מקל עליי את להתחיל את עבודת האיחוי, מכיוון שאינני יודע מהיכן להתחיל.
אבל אני כן יודע שזה משהו בפנים, בתוכי, שהשתבש לו לא מעט.
ההרגשה היא ברורה, כמעט כמו החום השורר בימים אלו.
הרגשה של מאיסה בדברים רבים כל כך, מכיוון שהמשמעות איננה ונעלמה לה.
אני מרגיש אפור גם כשבחוץ זורחת שמש יולי וגם כשהיא שוקעת בגוונים מרהיבים בצד מערב.
מבחינתי זה כבר הפך להיות עסק סזיפי, הרי אני יודע שהיא תופיע מחר שוב בצידו השני של הרקיע ליום חדש.
יום, שמבחינתי, אינו טומן בחובו דבר מרגש יותר מיום האתמול.
איבדתי את התמימות.
את המחשבה הבודדת של פליאה וטעם חדש בכל דבר.
פעם שאלות היו קטנות וניתנות למענה, היום הן הרות גורל.
פעם היה מספק אותי לדעת איך, היום זה כבר למה.
פעם לשוקולד היה טעם של חופש, היום יש לו טעם של עוד קינוח פשוט.
ותענוגות הגוף מוצאים את עצמם נודדים אל תוך ראשי יותר ויותר.
ומה שקשה לי יותר מכל- זה למצוא את הפסול בכל אלו.
כי אחרי הכל, יש דברים בעולם הזה שגורמים לי להרגיש חי. וחי, זה שינוי טוב.
אז למה לי לוותר על הדברים האלה, אפילו שהם חסרי משמעות לפעמים.
ואולי אני רק מנסה לשכנע את עצמי שהם חסרי משמעות...
יום יום אני מנסה למצוא משמעות למעשים היום-יומיים הפשוטים ביותר שלי,
ללא הצלחה יתרה מן הסתם.
המהות שלי איננה מכיוון שלא חישבתי אותה מעולם לחשובה.
אני נע בעולם ווירטואלי, מנותק לגמרי מהסובב אותי ומצוי בתוך בועה של מחשבים ומחשבות.
הרגשות כבר התקהו, האצבעות כבר התנמנמו וכל מה שנותר לי הוא לבהות במסך לעוד יום שמתממש וחולף אל מול עיניי המזוגגות.
פעם לכל יום היה טעם אחר, ריח אחר, ורגש אחר.
העצב היה תהומי, מה שגרם לשמחה להיות חד-משמעית.
היום הכל כבר כל כך משופשף, עד כדי שלמדתי לענות בהמהום על כל התעניינות במצבי.
אני מנסה לכנות את עצמי ריאליסט. אבל אני גם יודע שאני חי בעולם לא ריאלי.
המציאות נשתבשה עליי ואין לי צפון במקום שבו אני נמצא. גם המזרח אבד לי, לכן השמש כבר לא מאירה עליי.
יותר מכל מפחיד אותי החושך והמוות. הם קשורים לי אחד בשני כמו שני גנגסטרים מגודלים ומאיימים.
הם נמצאין בקרנות רחוב עזובות, שמהם אני בורח כל עוד נשמתי בי, מרגיש את הלב שלי נמשך אחריהם.
ואולי מרגיש קצת חי לשם שינוי.
אני מניח שבגלל זה אני כותב עכשיו,
כדי להרגיע את עצמי בצורה מעוותת למדי ששני אלו עוד רחוקים ממני.
ואולי זה רק כדי להציג את עצמי כמעט ערכי, חושב, תוהה. כדי שלא אתפס כחומרי מדי.
אני יודע שאני זקוק ליד מכוונת. אבל יותר מכל- אני זקוק לעצמי בחזרה.
התמימות, הילדות, הטעם החדש בכל דבר והרגש שמבעבע מכל סדק.
יש לי צורך לראות דברים דרך מסך מעט וורוד יותר, כדי לא ללכת לאיבוד בתוך הגוש האפור שאליו הפכתי.
אני צריך סדר ומשמעת, אבל יותר מכל נראה שלא תזיק לי בפשטות-
קצת מהות.
כינוי:
the_beast
בבלוג זה
בכל הבלוגים
