לא מעט פעמים התחלתי את הרשומה הזו ומחקתי אותה שוב ושוב.
הדברים שאעלה על הכתב, כמעט כמו תמיד, יהיו חסרים ובלתי שלמים.
בדיוק כמו שהם אמורים להיות, לא מושלמים.
הפרפקציוניזם, עד כמה שהוא טוב, יכול למוטט אנשים ואף מדינות.
עולמנו הקטן לא בנוי למושלמויות.
יין ויאנג, שחור ולבן.. אין אמת אחת ומושלמות שבא ביחידה עצמאית אחת.
האיזון כאן מחייב ריבוי משתתפים שכל אחד מהם מחויב בחסך מסויים.
הצעדים שלנו למושלמות הם  שיעידו על מטרתנו ויעטפו אותה במעטה של מושלמות.
הצעדים שלנו, הם מי שאנחנו.

 

 

החל מפורמולות מיוחדות שמבטיחות התפתחות שכלית מואצת, שתהפוך כל ילוד לאינשטיין.
ועד מצבת השיש שתוצב על קיברנו לאחר שנסתלק.
כל דרכנו תושאף אל פסגת ההישגים וההיגדים והיכולות שלנו.
מי נגמל ראשון מחיתוליו, מי התחיל לאכול בסכין ומזלג כבר בגיל שלוש, מי דיבר יפה, מי קיבל ציונים כאלו וכאלו,
מי התגייס ליחידות המובחרות והוציא תואר שני בגיל 19, מי התחתן והקים בית למופת.
ומי לא עמד בקריטריונים ועצר לשאוף מעט מאי-המושלמות.
חלקנו בעלי אמביציה מולדת.
חלק מאיתנו שלא, יוכל מצידו לעצור לכמה רגעים ולהרהר.

 

 

צעדי הענק האלו הם הצעדים שלנו והדרך שלנו למטרות השונות שהצבנו לעצמנו.
בדרך זו חובה על כל אחד ואחד מאיתנו לזכור את מידות גופו ונפשו ולהבין.
להבין שלכל אחד יש  דרך שונה ומידת נעליים שונה.
שכל אחד מאיתנו יגיע אל יעדו בשלום רק אם יצעד בנעליו שלו ולא של אחר.
אחרי הכל, נסו לצעוד צעדים גדולים ותיווכחו שנפילה בשלב מסויים היא בלתי נמנעת.