בראשית היה תוהו ובוהו וחושך על פני החדר.
לא בדיוק סיפור בריאת העולם, יותר סיפור חיי, לפני שנים מספר.
בן 16, מבולבל, כועס, מדוכא ואוהב- כותב.
בסוף השבוע האחרון הבנתי כמה דברים.
עניין שמצריך תיקון הבנה ופירוש כללי.
ענייני הורים.

יהיה קשה להתחיל מפני שאני לא יודע במי לפתוח.
אבל מכיוון ש`גדול עליו מורא אביו`...

אבא שלי.
מטר שבעים וקצת, בן ארבעים וקצת. ונראה בכלל כמו אחי.
דמות אב היא אחת שקשה לחקות. ואבי, קשה לחיקוי מכל האבות.
קשה לתאר במילים אדם שהמורכבות שלו גדולה משלי.
קשה לתאר אדם שהוא, בעצם אני. ואני בשר מבשרו.
מעט משבחו של אדם- יהיה רב מדי לכתיבה במקרה זה.
נוח לכעוס, נוח לרצות, טוב לאהוב ומטיב לעשות.
ידו של אבא בכל ועוזרת לכל-
מלטפת כשצריך ומחבקת. ולעיתים רחוקות אומרת בהינד יד שצריך אחרת.
וחלילה מלהכות, כי תמיד יש עוד דרך, צריך לדבר ולהבהיר לפני שכועסים על הילד!
על אבא,לפני לא כל כך הרבה זמן- כעסתי. מכל בחינה ומובן אפשרי,
אפילו כשידעתי זה לטובתי.
ייחלתי לצאת מהבית ולהיפרד לשלום, בגלל שלא יכולתי לסבול.
ולא הבנתי, לא ידעתי בעצם, עד כמה שאני אוהב אותו.
ועד כאן, כי אין עוד מילים שיכולות לתאר.

ואמא.
זו שסבלה לא מעט במשך תשעה חודשים ועוד קצת,
כי הייתי בכיין, קשה לרצות, לישון ולשקוט.
אמא, שיש לה את הכוח להיות מצחיקה, מלטפת, אוהבת ותומכת.
זו שכולם מעריצים אותה בעבודה וניגשים אליה לשיחה כשצריך.
מי שלא פעם עוצרת את עצמה מלספר ולאמר ולכעוס, כדי שיהיה טוב.
זו שלא פעם, בדמעות, דיברה אל ליבי וניסתה להסביר, לגרום לי להבין.
נותנת, מייעצת, מחבקת ומעל הכל- דואגת.
ואומנם הדאגה היא חיסרון לפעמים, ומשגעון הניקיון נשבר לעיתים.
אבל לולא היא, הבית על תילו לא היה עומד ונוצץ.
לולא היא, סדר לא היה סדר ומשפחה לא הייתה משפחה.
לולא היא- וודאי שלא הייתי יכול למצוא כל כך בקלות נחמה.
היא אמא, ודי בזה להכל. אך היא תמיד עושה יותר.
ושוב, די בדברים אלו ויש מהם עוד רבים.

ואני.
כבשה שחורה שהולכת בדרך לא דרך אחרי הרגש והלב, עם מעט שכל.
צרה לא קטנה בדמות ילד, עם צרות גדולות שהוא, אני גורם.
ורק עכשיו, ואולי זה טוב, הבנתי כמה דברים.
שיש מקום לכעוס ויש מקום לעצמיות ורצונות, אבל.
המשפחה שלי, ההורים שלי- אכן חשובים מהרבה דברים.
אין מקום לשנאה, רק לאהבה. ותמיד, תמיד יש מקום לחיבוק נוסף ומילה טובה.