זמן קצר לאחר שסיימתי את כתיבת הפוסט הקודם ביום שישי בבוקר, קיבלתי טלפון מהצבא בו שאלו אם אני מוכן לבוא למילואים בין יום א' - ד' הסמוכים.

התשובה לשיחות טלפון שכאלו היא כמעט תמיד שלילית , מאחר ונדרשת הערכות מיוחדת מבחינתי לביטול או דחיית פעילויות מסויימות שתאפשר לי יציאה למילואים עם הערכות נכונה מבחינת עבודה.

אם בדרך כלל, תשובתי היא שלילית, הרי אנשי המילואים ביחידה, שאני אחד מקציניה , הינם עמיתים וגם חברים ( מהמילואים אמנם, ולא מהסדיר ) אך עם הרבה מחוייבות הדדית , הרי וכאן, לאחר שהבנתי את מצוקת כח האדם שנוצרה עקב ההתראה הקצרה ( שלהבנתי היתה מוצדקת עקב הנסיבות ) , נתתי תשובה חיובית, גם ביודעי כי נהיה רק בהרכב של 50% מכוח האדם הנדרש.

לסיכום - הסתדרנו, גם בהקשר של המטלות והביצועים, גם בנושא הארגון והתפקוד - וזכינו לשבחים רבים - כאשר מבחינתי עשינו בדיוק מה שנדרש מאיתנו.

אך הנקודה שרציתי להעלות היא דווקא שרוח זו, המאפיינת אנשים רבים בסביבתי איננה עוד מאפיינת את החברה הישראלית. אנשים לא צריכים היום לעשות הרבה בשביל להצליח להשתמט ממילואים - בניגוד לעבר, בו היו צריכים לעשות שמיניות באוויר על מנת לקבל סיכוי להשתחרר , אך מהבושה לא היו עושים זאת.

הדברים הללו אמורים גם לגבי שחרור ממילואים בכלל, וגם ממילואים ספציפיים בפרט.

אני סבור, ממניעים ציוניים, אך לא רק מהם , כי על כל אחד ואחת מאיתנו לעשות למען המדינה והחברה , אך למרות שאני יודע כי יש ביננו הרבה אנשים מצויינים, אשר תורמים לחברה ולצבא, מתנדבים , תורמים ומסייעים שלא על מנת לקבל תמורה, הרי ולצערי , הולך ופוחת הדור.

כאן עולה נושא החינוך - כיצד נחנך את ילדינו לערכים , באם גם אנו חוטאים בהם ?

בטחון לאומי הוא נושא מורכב, קשה להבנה, וקשור לחוסן הלאומי - בנושא זה אני מרגיש כי החוסן הלאומי שלנו נחלש בתהליך מתמשך של שנים, גם בגלל חוסר הרצון או היכולת לתרום לחברה פרט לקידום שלי עצמי.

אני יכול להעיד , ולבטח גם אחרים, כח לא רק שאין סתירה בין הקידום שלי לצד התרומה לחברה - אלא שיש גם מתאם מלא...

חשבו על כך - ומי יתן שתהיה לכם שבת טובה ושלווה...

אסיים באימרת היום:

"אין דת נעלית מן השירות האנושי. האמונה הגדולה ביותר היא העשייה למען הכלל" ( אלברט שוויצר )