אתמול סיימתי תקופת מילואים קצרה, שמבחינתי היתה מהנה ומועילה כאחד , כתמיד...

את הקורה כאן, בישראל של שנת 2010 , המתבגרת או אף מזדקנת -  מכירים כולנו בהקשר הצבאי - תופעות ההשתמטות, נטל המילואים בו נושא חלק קטן יחסית מאנשי המילואים, תופעות הראש הקטן וכיו"ב , הן תופעות שלצערי מאפיינות את הצבא וכמובן גם את המדינה , בה הפרט שם את עצמו במרכז במקום המדינה , ואת טובתו - כולנו מכירים את הגישה הזו וראו אותה בצורה כזו או אחרת.

אך קיימת לצד התופעה הזאת גם תמונה אחרת, שיש ביננו כאלו שזוכרים אותה מהעבר - של ציונות ללא מרכאות , של אהבת הארץ ( הקיימת ללא עוררין לצד שאלות נוקבות ) , של התנדבות אנשי מילואים, של עזרה הדדית והתחשבות, של שאיפה למקצועיות ותמיכה באנשי הסדיר והקבע בכל רגע - והרבה מאד איכפתיות.

מכיוון שבמילואים אלו ראיתי קצינים רבים מכל הדרגות התקופות והזמנים , כאשר רובם המכריע מגיע כי הוא רוצה לבוא , ומתנדב למילואים לצורך כך , וגם שהם מתנדבים, הם מסייעים בכל המרץ לדור הצעיר מנסיון החיים שלהם בצבא, מתקבלת תמונה מאד מרשימה, שאולי היא שמורת טבע בעולם הולך ונעלם של העצמת הפרט ...

לפחות אצלנו, מדובר גם בגילאים מבוגרים ודרגות בכירות - אציין כי בגילי ( 44 )  ובדרגתי ( שלא אציין ), הרגשתי ילד...

ולנושא אחר ומהנה לא פחות - בשבוע הבא בברלין - פעם ראשונה שלי בגרמניה, למרות הזדמנויות בעבר - לא אכחיש כי הרגליים רועדות והבטן מתהפכת מהנסיעה...

תמונות וחוויות - בקרוב...

אסיים באימרת השבוע:

"לבקר אחרים, ולתת להם את ההרגשה שאינם רצויים - זאת יכול כל אחד לעשות. אך לרומם את רוחם ולהעניק להם הרגשה טובה - לכך דרושים כשרון מיוחד והשקעת מאמץ" ( רבי נחמן מברסלב )