הר המנוחות בירושלים, יום אביב סגרירי בו התקבצו כל בני המשפחה לכבד את זכרו של בננו, אסף ז"ל שנפטר לפני 10 שנים.

עשר שנים - הפצע הגליד, הצלקת קיימת והחיים ממשיכים כרגיל - אך המפגש עם האבן הירושלמית הקרה המסותתת בצורה גסה, הנושאת עליה תבליט ברונזה שפעמי הזמן כבר ניכרים עליו , בצורת יד האוחזת בפרח שבור שעיצב לבקשתנו פסל שהיה ידיד המשפחה - הינו קשה ביותר, ופותח, כמעין רוכסן, את הצלקת הבלתי נתפסת הזאת, של הורים הקוברים ילד...

לאחר הטקס הדתי שניהלתי , השמענו למשתתפים שני שירים, שלי ולקיפודה , לכל אחד בנפרד, מסמלים את הזכרון והכאב...

הסמליות של שמיים הבוכים על אסף, ואולי גם עלינו , התגשמה בצורת גשם חזק שהחל לרדת מתחילת התפילות, דרך השירים שהושמעו, והנאומים המלווים בדמעות שלא ניתנות לעצירה של הקיפודה, שלי , של האפרוח ואימי...

הגשם נפסק - אך הכאב נצרב, הושב למגירת היגון, ויישלף ממנה לעיתים, במודע או לא במכוון, בעצב אך גם בחיוך המציין את הדרך בה המשכנו כולנו את חיינו לאחר האסון הנורא , בעוצמה ובנחישות לצד האב , את מראה הצלקת הקיימת תמיד גם אם צבעה החיוור מטעה לפעמים...

נוח בשלום על משכבך, אסף יקר - אנחנו איתך , תמיד...

אסיים באימרת השבוע:

"זיכרון של אושר כבר איננו אושר; זיכרון של יגון הוא עדיין יגון" ( לורד ג'ורג' ביירון )