יום העצמאות שלנו הפך , מאז ילדותי , לחג שונה לחלוטין...

בל נשכח - לכאורה, חיצונית סממני החג נותרו כמעט זהים - דגלים ברחובות, דגלים בחלונות ועל הרכבים, הילדים הלבושים בכחול/לבן, במות הבידור במרכזי העיר והדוחק בהם, פטישי הפלסטיק, וכמובן מכלי הספריי השונים שכל אחד מביא את הטעם הרע והסבל לשיאים חדשים...

אבל רק לכאורה...

הדגלים ברחובות מיוצרים ברובם בסין כי יקר לייצר בארץ במחירים סבירים - והאיכות היא בהתאם, הדגלים בחלונות ניתנים לציבור ע"י בנק מסחרי מסויים ואחרת לא בטוח שהיו ניתלים מלכתחילה , הנהגים נכנסים למארבים מתוכננים של של ילדים עובדי מאעכרים  אשר מוכרים דגל במחיר סביר ובאיכות מפוקפקת בכמויות , על הבמות מופיעים אומנים שחלקם שורד בקושי עקב התחרות והסגידה לעגלי הזהב של התקשורת בעוד חלק אחר שלהם גובה סכומי עתק מהגורם המזמין , והדוחק וההטרדות ברחטבות הינו כבעבר - רק עם הרבה יותר אלימות קשה...

יותר מהכל, נראה לי שעייפנו - אבל אם מוכרחים להיות שמח, אז עושים זאת בכל האמצעים - אבל האמת היא שהשמחה הטבעית שבאה מן הלב גם הרבה אחרי הקמת המדינה - נעלמה לחלוטין.

אובייקטיבית, יש לנו הרבה במה להתגאות - עצם הקמת המדינה, בנסיבות הקמתה, הן לא פחות ממדהימות, וכך גם המאבק על קיומה בהמשך , ההישגים בתחומי חברה, מדע, טכנולוגיה וחינוך הם גדולים מאד - לא פחות מהשרדותנו כאן כבר 62 שנה...

אך כאמור - כולנו עייפים ורוצים להיות, כפראפראזה על ההמנון "להיות עם נורמלי בארצנו, ארץ ציון ירושלים" במדינה בה:

•  חושבים כי הרצל חיבר את ההמנון הזה...
• קיימים פערים כלכליים וחברתיים אדירים בין השכבות השונות בהתאם לכל מדד אקדמי מקובל.
• חינוך ילדינו מופקד בידי מערכת מיושנת ומסואבת - כאשר ציפיית ההורים הנאבקים על השרדות יום-יומית במציאות הישראלית שגם תחנך את ילדיהם לגדול להיות אנשים טובים...
• אלימות מבית ומחוץ.
• סוציאליזם שהפך להיות קפיטליזם חזירי ביותר, במירוץ היכול לרסק עצמות, לא רק אם נופלים בדרך...
• בעיות בטחון המוצגות כסכנה קיומית.
• בעיות איכות סביבה המשליכות על איכות מים , אוויר ובריאות בכלל.
• הפרטה שהפכה לדרך חיים שלטונית.
• שלטון שהפך בבואה של החברה על כל מגרעותיה.
• התעצמות "האני" על פני הכלל והמדינה.

התמונה שהצגתי היא כמובן מגמתית - יש אצלנו עדיין הרבה מן הטוב , מידת המעשים הטובים, תקווה וסיבה להלחם עבורם , אך בגדול, הפכנו להיות משבט של אנשים מלוכדים למען מטרה, לעדר של "סוציומאטים" המחפשים אך ורק את טובתם האישית, גם במחיר של פגיעה בכלל.

"שמחה" זאת , בה "מוכרחים להיות שמח" מתבטאת היום בפקקים אדירים , כי "חייבים לראות את ארצנו היפה" , ובמתכונת יהודית של "חג הקורבן" של העשן העולה מכל פינה ביום הזה.

נכון - רוב הנקודות שציינתי הינן עולמיות, אך דבר זה מוכיח כי אכן הפכנו להיות עם ככל העמים, ואיננו עוד העם הנבחר...

באשר לי, ארד עם המשפחה לאילת בימים ג' ועד שבת, על מנת לצרף את האפרוח ( לדעתי, אחרי 4 שנות כתיבה בבלוג , ניתן להחליף את הכינוי ל"תרנגול" ) למועדון הצלילה הרשמי בקורס צלילה של כוכב אחד...

ובאופן כללי וציבורי - מאחר ואף פעם לא ויתרתי, למרות התמונה העגומה שהוצגה, אינני מוותר גם כעת - יש בשביל מה להלחם, פשוט כי אחרת , לא נהיה...

שיהיה לכם רק טוב - ושמחה, אמיתית, בלב...

אסיים באימרת היום:

"אל תקבלו מוסכמות קיימות, לא בחברה, ולא בתחומים אחרים. החברה צריכה לדעת להשתנות. חברה או מדינה שלא משתנה - מתנוונת. המציאות איננה מה שהיה לפני חמישים שנה. ואם יש משהו שצריך לייחד נוער - זו מרדנות נגד מוסכמות. לא מרדנות לשם מרדנות, אלא מרדנות לשם שינוי. קיימו את אשר ראוי לקיים, שנו את אשר ראוי לשנות, והרבה דברים דורשים שינוי" ( יצחק רבין )