בשעה שמדינה שלמה נדהמת מזכיית גליל / גלבוע באליפות הליגה בגדורסל, לצד החזקת אצבעות להראל סקעת מחר בגמר האירוויזיון, ממשיך כדרכי לעסוק בענייני כלכלה , ובהמשך לנושא ההפרטה והציונים הטובים לכלכלה הישראלית, הבאתי לכם שוב מאמר של יקיר הבלוג, גיא רולניק, בנושא, המציג פנים שונות לתהליך ההפרטה.

הפרטה - שאלות ותשובות - גיא רולניק

הטור בשבוע שעבר על הטעויות שנעשו בתהליך ההפרטה בישראל בשנים האחרונות ועל הנזקים שלהן גרר גל תגובות ומכתבים מקוראים. הנה כמה מהם, עם הערות או תשובות.

■ הקורא: "קראתי את המאמר ואני לא בטוח שאני לגמרי מבין אותו. פעם חשבתי שבעלות פרטית מונעת מרצון להתעשר - ולכן היא תייעל, תתחרה, תחדש, וכך תאיץ את המשק.

"אם איני טועה, סלקום זכתה ברישיון מפעיל אחרי שהציעה את חבילת המחיר הנמוכה ביותר ללקוח. כניסתה לשוק הורידה מחירים, הגבירה תחרות, שיפרה שירות ותרמה לצמיחה במשק. יש על זה מחלוקת?"

תשובה: הצדק בדבריך. הרצון להתעשר בבעלות פרטית אכן עשוי לגרום להתייעלות, לתחרות, לחדשנות ולהאצת המשק. אבל כל הדברים הטובים האלה לא בהכרח יקרו.

המטרה של הפרטה צריכה להיות לשפר את המשק כולו: לייעל את החברות, לחדש אותן ולשפר את השירות לצרכנים. בעיקר כשמדובר בחברות שנותנות שירותים בסיסיים לציבור הרחב.

>הניסיון מלמד שכשלא מסדירים תחומים כמו מבנה שוק תחרותי, רמת שירות לאזרחים או משטר תאגידי, החברות יכולות להתמקד רק במקסום הרווחים והתועלות של המנהלים ובעלי השליטה בהן מבלי למקסם את התועלות של שאר ה-stake holders שלהן - בעלי מניות, לקוחות, עובדים או הציבור הרחב. הרשה לי לצטט בעניין זה את הפרופסורים למינהל עסקים מהרווארד, ג'יי לורש וראקש קורנה, שכתבו מאמר בשם "בעיית השכר" בגיליון האחרון של "הרווארד מגזין":

"אנחנו צריכים לשנות את המונחים של השיחה על חברות, לתת מקום לדיון רחב יותר וציבורי יותר בנוגע למטרתן של החברות בהקשר המוסרי והפוליטי. כל פירמה היא חלק מהחברה, ועליה להיות אחראית לגורמים רבים בתוך המבנה החברתי: יש לה מחויבות למשלמי המסים ולשירותים הציבוריים שהיא נהנית מהם בעקיפין - כמו מערכות החינוך, מחקר ופיתוח ציבורי, ותשתיות בסיסיות. בחברה דמוקרטית כמו ארה"ב, הציבור מצפה מהמנהיגים העסקיים להתנהגות אתית, לריסון עצמי ולאחריות בתמורה לכך שהוא מפקיד בידיהם כוח אדיר, המשפיע על איכות החיים של החברה כולה".

לגבי סלקום, אינך טועה. זאת דוגמה מצוינת. סלקום נכנסה לשוק מונופוליסטי שנשלט על ידי בזק ופלאפון הממשלתיות. במקום להפריט את בזק עם פלאפון ולהשאיר בידי הקונה את הרנטה המונופוליסטית, פעלה הממשלה בדרך חכמה כשהכניסה תחרות פרטית לחברה הממשלתית. הדבר הביא להוזלה דרמטית בתעריפי התקשורת, ואילץ את בזק לשפר את ההצעה שלה לצרכנים.

אם בזק היתה מופרטת לפני פתיחת השוק לתחרות, היה הציבור עלול להפסיד שלוש פעמים: בפעם הראשונה, הוא היה ממשיך לשלם מחירים יקרים עבור השירות הסלולרי; בפעם השנייה, החברה היתה יכולה להימנע מהתייעלות ומשיפור לצרכנים; ובפעם השלישית, הקושי לפתוח את השוק לתחרות בהמשך היה גדל אחרי שהמונופול היה עובר לידיים של טייקון מקומי.

■ הקורא: "הסכנה למשק ולדמוקרטיה היא השתלטות של הוועדים על המפלגות. השתלטות ועדי העובדים על הפריימריס במפלגות, לפי הדגם שבנה ח"כ חיים כץ מהליכוד, מזכיר את עובדי התעשייה האווירית, כפי שהראה מבקר המדינה בדו"ח שלו מספטמבר 2009".

תשובה: היכולת של ועדים גדולים להשתלט על מרכזי מפלגות ולנווט את פעולותיהם של הח"כים אכן מאיימת על הדמוקרטיה, כשם שהמורא מגורמים עסקיים יכול להלך אימים על פוליטיקאים ועל רגולטורים. מי שעוקב מקרוב אחר תהליכי הרפורמות במשק הישראלי יכול לטעון שיש שיתוף פעולה סמוי בין הגורמים העסקיים החזקים ביותר לבין ועדי העובדים במונופולים הממשלתיים החזקים ביותר. למה למשפחות החזקות ולוועדים להתקוטט בינם לבין עצמם? עדיף להם לייצר שיתוף פעולה סמוי, שבו כל אחד יונק את הרווח המונופוליסטי מהציבור הרחב - הבלתי מחובר, הבלתי מקושר.

■ הקורא: "כץ לא המציא את השיטה, הוא רק הביא אותה לרמה חדשה. כמעט כל מי שמכבד אותו - בקדימה, בעבודה ובליכוד - אירגן אלפי מתפקדים בשיטה הזאת. בישראל אין דמוקרטיה אמיתית".

תשובה: לא הגדרת מהי לדעתך דמוקרטיה אמיתית - אבל ברור שהשיטה של הפריימריס, הכוח של המפלגות הקטנות הסקטוריאליות והכוח של קומץ משפחות עשירות מאיים על הדמוקרטיה בישראל. לציבור הרחב יש השפעה מועטה על מדיניות הממשלה. ההתנהגות של מרבית השרים והח"כים בסוגיות הנוגעות לציבור הרחב, מעידה לעתים קרובות שיש להם "לקוחות" המהווים רק נתח זעום מציבור הבוחרים.

■ הקורא: "למה צריך משלם המסים לממן פרישות בחברות ממשלתיות? בחברה פרטית הפרישות מתבצעות על חשבון הבעלים הפרטיים. למה צריך משלם המסים הקטן לממן את הכישלונות של החברות הממשלתיות הגדולות, שהנהלתן נבחרת לרוב על בסיס פוליטי?"

תשובה: נקודה מעניינת וחשובה, אך אלוהים נמצא בפרטים. רוב החברות הממשלתיות הופרטו לאחר שהממשלה הקדימה ושילמה לעובדים את "דמי המעבר" - הפיצויים המוגדלים.

הקונים של חברות ממשלתיות אינם פראיירים. או שהם קנו חברות שבהן הממשלה כבר שילמה את דמי הפרישה, או שהמחיר שהם משלמים משקף את עלות הסכמי הפרישה הצפויים. משלם המסים לא צריך לממן את הכישלונות של החברות הממשלתיות, וגם אינו צריך להסכין עם מינויים פוליטיים.

ראוי להפריט ולהעביר לידיים פרטיות חברות הפועלות בשוק תחרותי, שאפשר לפקח על פעילותן, להבטיח את השירות שהן מעניקות לציבור ואת המשטר התאגידי שבהן. חברות שלא עונות על קריטריונים אלה צריכות להיות מנוהלות באופן מקצועי כחברות ממשלתיות. לממשלה, אם תרצה, יש את היכולת למנות מנהלים טובים. חברות ממשלתיות גדולות מעניקות הזדמנויות נאות למנהלים טובים. לדוגמה, מנכ"ל דיסקונט השקעות, עמי אראל, שימש לפני 12 שנה כמנכ"ל בזק הממשלתית - ונהפך למנהל מבוקש בשוק התקשורת לאחר שפרש.

■ הקורא: "אם בזק היתה ממשלתית, רשת האינטרנט המתקדמת NGN היתה נחלת הכלל מזמן, ולא איזה גימיק שיווקי המכוון רק לאוכלוסיות עירוניות אמידות".

תשובה: לא חייבים להלאים את בזק כדי שכל מדינת ישראל תקבל רשת אינטרנט מהירה ובזול. לממשלה יש כלים מגוונים להתערב בשוק כשהיא סבורה שיש צורך לספק שירות חשוב לציבור במחיר נמוך. הממשלה יכולה וצריכה למצוא דרכים לשלב את היתרונות של ניהול פרטי עם רגולציה ועם מדיניות ממשלתית שתאפשר שירותים בסיסיים או חיוניים לציבור הרחב ובמחירים נמוכים.

■ הקורא: "וכל הכבוד למצביעי הליכוד וביבי, שחוזרים ומצביעים למפלגה שדורכת עליהם, ועדיין נותנת להם להרגיש שהם בעלי הבית".

תשובה: הכשלים בטיפול בבעיות היסוד ארוכות הטווח של המשק הישראלי אינם נחלתה של מפלגה זאת או אחרת. קשה להבחין בין המדיניות הכלכלית של המפלגות כיום. חלק מהפוליטיקאים הישראלים חברים כיום במפלגת הכסף, הציניות והטווח הקצר. הם מנופפים באידיאולוגיה קיצונית כלשהי, לימין או לשמאל, אבל עסוקים בעיקר בקידום עצמי שלהם ושל מקורביהם. הציבור מאפשר להם את זה.

■ הקורא: "לא הורגים טורקי ונחים. לכל עשייה חייב להיות המשך. מכירת בנק הפועלים, בזק ואחרות חייבת להיות מלווה לאחר מכן על ידי השלטון בבחינה יום יומית ובהתאמה רגולטורית. הבעיה לא היתה בהפרטות, אלא בפוליטיקאים נמוכי קומה שמונו על ידי התקשורת. אתה דורש בחינה מדוקדקת של האנשים שיהיו חברים בוועדה שתוקם לטפל בריכוזיות. מדוע? חשש זה לא היה קיים לו היתה כאן תקשורת. הבעיה שלנו כאן היא לפני הכל החיבור בין ההון לתקשורת. חיבור זה יצר תקשורת מושחתת, שהובילה את דעת הקהל לבחור בפוליטיקאים קטני קומה שעושים את דברה של התקשורת, שלמעשה מובלת על ידי אותם אוליגרכים. עצם העובדה שגם אתה משתמש בביטוי 'המשפחות השולטות', ולא ב'כלכלה שמרוכזת בקבוצה אוליגרכית', היא שיתוף פעולה עמם".

תשובה: אפשר להתווכח על הנחרצות של דבריך ועל ההכללות הגורפות, אבל אין ספק שיש הרבה מן האמת בדבריך.

לתקשורת ולשיח הציבורי יש השפעה גדולה על הפוליטיקאים ועל הציבור. באשר לטרמינולוגיה, חיפוש מהיר באינטרנט יעלה שבשנים האחרונות גבר אצלנו בעיתון השימוש במושג "אוליגרכיה" בהתייחס לקבוצות עסקיות חזקות שיש להן השפעה דרמטית על השלטון ועל התקשורת, מכוח שליטתן בעסקים רבים. יש לנו עוד מרחק ניכר עד שנגיע למצב ברוסיה או בתאילנד או בטורקיה - אבל הכיוון אכן מדאיג.

■ הקורא: "ביבי, כמו ברק אובמה, רק מדבר. הוא תלוי בעשירים. הפוליטיקאים שלנו, שלהם, של כולם - תלויים באנשים ששולטים בבורסות. כן, אכלנו אותה. אגב, כולם ככה, שלא תטעו. לכולנו יש משהו להפסיד - והאנשים ששולטים במדינה יודעים את זה. כך שזה לא משנה מי 'מנהל' את המדינה - הכסף מנהל אותה, לא הפוליטיקאים".

תשובה: לא כל המדינה מנוהלת רק על ידי הכסף, ולא כל הפוליטיקאים מושחתים וציניים. בנימין נתניהו אכן צריך להוכיח בחודשים הקרובים אם הוא תלוי בקומץ גורמים עסקיים חזקים, או שיש לו יכולת להוביל רפורמות שיחזקו את הדמוקרטיה ואת השירות הציבורי. כרגע נראה שהוא מעדיף "לברוח" לעיסוק בעניינים מדיניים וביטחוניים. הציבור צריך להבהיר לו בכל הדרכים האפשריות, שהעניינים הכלכליים והחברתיים לא צריכים להמתין לאירן ושממילא יש לנו יכולת אמיתית גדולה הרבה יותר להשפיע על הכלכלה המקומית מאשר על אירן.

■ הקורא: "צריך להקים ועדת חקירה - מי הרס את ארצנו היפה, שהיו בה אנשים שידעו לחלום ולבצע? מי לקח לנו אותה מבלי שהרגשנו כלל ועיקר?"

תשובה: ארצנו היפה התקדמה באורח דרמטי בתחומי חיים רבים מאז הקמתה, והגיעה להישגים גדולים בשורה של תחומים. גם בעשור האחרון היו לה הישגים רבים בתחומי המאקרו-כלכלה וההיי-טק.

מול הישגים אלה יש סימני שאלה וצללים כבדים בתחום החינוך, אי השוויון, המשילות, השחיתות, ניהול הסקטור הציבורי, והפילוג של המדינה לשלוש מדינות - של חרדים, של ערבים ושל שאר האזרחים.

אבל לא צריך להקים ועדת חקירה. צריך לדרוש מהפוליטיקאים להציג לציבור תוכניות ארוכות טווח לשיפור בעיות היסוד בכלכלה ובחברה. זה לא יקרה ללא מעורבות ורצון של ציבור רחב ושל אליטה חדשה ומחויבת שתוביל את השינוי.

אסיים באימרת השבוע:

"כלכלה היא אמנות העברת כסף מיד אחת לשניה, עד שלבסוף הוא נעלם" ( רוברט סארנוף )