לפני כשנה וחצי, בדימדומי ממשלת אולמרט, עת התנהל מו"מ סופי ומוחלט בהחלט בנושא החזרתו של גלעד שליט לביתו ומשפחתו במצפה הילה, יזמתי פרוייקט שבו נחליף את תמונותינו בישראבלוג לתמונתו של גלעד שליט.

תקופה של שנה וחצי עברה ביעף,  אנחנו חיים את חיי היום-יום על עליותיהם ומורדותיהם , התמונות של אלו שהחליפו את תמונות הבלוגים שלהם נותרו מביטות בבישנות של גלעד התמים נכוחה לנו בעיניים - וגלעד עדיין שם, בשבי החמאס.

ההזדהות שלי עם משפחת שליט היא פשוטה - אני רואה בנועם , באביבה ובילדים מעין בבואה של משפחתי - מבחינת הסגנון שאינו צועק או מרים את הקול, מתנהג בממלכתיות , בהבנה ובסובלנות , אינו הופך שולחנות - אלא עובד בשקידה, במרץ ובחיוך - הלוא הן השיטות שבהן דגל אנדי דופריין, שעליו מבוסס הסרט וגם הבלוג "חומות של תקווה".

ליבי נחמץ כאשר אני מנסה לתאר מה היה קורה אילו האפרוח, המתגייס עוד 3 שנים, היה בסיטואצית שבי דומה - כיצד היינו, הקיפודה ואנוכי, בסיטואציה הנוראית הזאת ? התשובה הכואבת היא - בדומה למשפחת שליט.

לא עוד.

אל תטעו - אינני חושב , גם לאחר התיאור הארוך שנתתי, כי צריך לעשות עסקה בנושא בכל מחיר - הדרך משם אל משוואות מפחידות שיירקמו במקרה הבא, הכוללות דרישות טריטוריאליות ומדיניות רצופה בכוונות הטובות שתרקמנה כאן.

אני רוצה רק להגיד למשפחת שליט - אנחנו איתכם , תמיד, אם תצעקו ואם לא, בכל מצב תרגישו את האמפטיה והחיבוק שלנו, וגם את התמיכה מקיר לקיר שיש בכם, כמשפחה, וכאנשים יקרים.

אני מצטרף לצעדה, בקטעים שיתאפשר לי מבחינת סדר היום שלי - אשמח לראותכם שם.

צבא החברים של גלעד 

הפיצו בין חבריכם - אנו חייבים לחזק את המשפחה המדהימה הזאת, וגם את עצמנו, כאנשים

אסיים באימרת השבוע:

"ההצלחה היא מסע, לא יעד" ( בן סוויטלנד )