על רכבת אמנם לא עליתי בישראל זה שנים , אך כאדם המעורה בארץ ובקרב כל האוכלוסיות , ובעיקר בהשוואה לרכבות בארצות אחרות , אני חש פלצות וגועל ( מילים קשות ללא ספק בז'רגון שלי - אבל צוצדקות להחריד ) מהתנהגות עובדי הרכבת.

כשרציתי לכתוב פוסט בנושא - נתקלתי במקרה ביקיר המערכת, נחמיה שטרסלר , שהקדים אותי...

רקבת ישראל – נחמיה שטרסלר

לאן נעלמו כל הניאו-סוציאליסטים? היכן מתחבאים כל אבירי המגזר הציבורי? מדוע אין הם אומרים עכשיו: ראו את הרכבת, הרי היא מופת לחברה ממשלתית החיה ומתנהגת לפי כל כללי הניאו-סוציאליזם - הוועד שולט בה ולא ההנהלה, העובדים זוכים לקביעות מוחלטת, השכר ראוי ומגיע בזמן, הפנסיה יפה ומכובדת, וכך גם התנאים הסוציאליים. לכן ברור שהציבור יקבל שירות מצוין; רכבות מגיעות בזמן, בלי תאונות, בלי תקלות, בלי השבתות, והכל יהיה מתוקתק להפליא כמו שנהוג בגן העדן הסוציאליסטי.

ואם זה לא קורה, אומרים לעצמם הניאו-סוציאליסטים, האשם הוא בוודאי האוצר, ש"ייבש" את הרכבת ולא העביר לה תקציבים ראויים בזמן. אבל גם תירוץ זה אינו תופס. כי מתברר, שאין אצלנו שום גוף ממשלתי (או פרטי) שזכה לקבל בשנים האחרונות כל כך הרבה מיליארדים מהמדינה: להצטיידות, לתפעול, להתחדשות ולמודרניזציה. אלא שגם המיליארדים לא עזרו.

אם כך, אולי הסיבה לשירות הרע והמסוכן שהרכבת מספקת הוא המודל הניאו-סוציאליסטי, שבו הממשלה קובעת הכל, ממנה הכל, והיא גם הבעלים וגם הרגולטור? אולי דווקא השיטה היא שהביאה את הרכבת לשפל המביך שבו היא מצויה, כשהיא מספקת לציבור איחורים כרוניים, תקלות מביכות, תאונות מסוכנות וגם עיצומים והשבתות בכל שני וחמישי בלי חשבון ובלי רחמים?

ושלא תהיה כאן טעות. הביזיון שהיה השבוע בבית הדין לעבודה אינו העיקר. זה אמנם מביש, זה אמנם פוגע בשלטון החוק, אבל העיקר הוא בעצם שלטון הוועד ורמת הבטיחות הנמוכה שמסכנת חיי אדם.

בהנהלת הרכבת זוכרים עדיין בחיל ורעדה את סדרת התאונות שהתרחשה לפני כשנה, סדרה שגרמה לשר התחבורה, ישראל כץ, להתעורר באפריל 2011 ולדרוש מהרכבת להציג תוכנית מקפת להגברת הבטיחות.

כץ יודע, שנהג אוטובוס המסיע 40 נוסעים עובר הכשרה מקצועית ומבחנים מקיפים יותר מאלה שעובר נהג קטר, המסיע 800 איש. הוא גם יודע, שיש סיכוי רב שאותו נהג התקבל לעבודה בזכות קירבה משפחתית עם מי מחברי הוועד. הרי כולם יודעים, שברכבת שולט הנפוטיזם ויש יותר מדי "קרובים" ו"בני משפחה" שאינם מתאימים לתפקידם.

בעקבות האולטימטום של כץ הציגה הנהלת הרכבת באוגוסט "תוכנית בטיחות", אך לא נקבע לה לוח זמנים מחייב ומדדי ביצוע. אפילו הנושא הקריטי של הוצאת תחזוקת הקרונות החדשים לחברה קנדית המומחית בתחום אינו מוזכר כלל ב"תוכנית הבטיחות".

וזה הנושא המרכזי שעל סדר היום: מי יתחזק את הקרונות החדשים - עובדי הרכבת, או החברה הקנדית? מדובר בקרב שמסתיר בחובו את המאבק על השליטה בחברה; מי ינהל, המנכ"ל בועז צפריר, או יו"ר הוועד גילה אדרעי? ההנהלה רוצה, שהאחזקה תיעשה על ידי עובדי חברת בומברדיה הקנדית, שממנה נרכשו באחרונה 150 הקרונות החדשים. כך תהיה החברה הקנדית ערבה לאיכות הקרונות. אבל אדרעי רוצה, שהאחזקה תיעשה על ידי עובדי הרכבת.

הבעיה היא, שמערך האחזקה הקיים ברכבת אינו מסוגל, בגלל רמה לא מספקת, לטפל באופן יעיל ובטיחותי בקרונות החדשים - ופירוש הדבר: סיכון חיי אדם. עובדי הרכבת חוששים, שהקנדים יגלו את ערוותם כשיטפלו בקרונות החדשים במקצועיות ובבטיחות שהם עצמם אינם מסוגלים להן.

אפילו כץ, שאינו רוצה לריב עם אנשי הרכבת כי רבים מהם מתפקדים לליכוד, אמר לא כבר: "לצערי, חברת הרכבת פשוט לא מותאמת לאתגר ההתרחבות שהיא ניצבת בפניו". מנכ"ל משרד התחבורה שפרש באחרונה, האלוף (במיל') דן הראל, אמר באופן חריף יותר: "אם בצה"ל היתה יחידה עם כזאת רמת תחזוקה וכשירות, כבר היו סוגרים אותה".

אז למה מחכה שר התחבורה? לאסון רכבת גדול, שיאלץ אותו לטפל בנושא ברצינות? האין הוא חושש מהדו"ח שיכתוב אז מבקר המדינה?

אסיים באימרת השבוע: